"מפני הגעגועים האלו שקשה מאוד לעמוד בהם...
מפני זה אנחנו כותבים" (מתוך יואל הופמן, מצבי רוח)
בשנה וחצי האחרונות, בעקבות המלחמה, החברה הישראלית טולטלה עמוקות, ומעגלי השכול התרחבו. בעיצומו של משבר לאומי זה, דרך סדנאות שהתקיימו בבית אבי חי שנועדו לאנשים שהשכול פגע בחייהם - למדנו שהכתיבה מציעה נתיב של ביטוי אישי וקולקטיבי, המאפשר לתת מילים לחוויות שהפכו לחלק בלתי נפרד מהחיים.
במהלך השנה האחרונה התקיימו בבית אבי חי ארבע סדנאות שעסקו בכוחה של הכתיבה ככלי תרפויטי להתמודדות עם האובדן, לביטוי וליצירת חיבור מחודש עם הזיכרון. בתוך חדר אחד ישבו "שכולים טריים", ו"שכולים ותיקים", וניסו באמצעות המפגש המשותף והכתיבה האישית לתת מקום למה שאבד ולמה שנותר.
לקראת יום הזיכרון, הזמנו אחים ואחיות שכולים (שכול צבאי) לספר לנו על ההתמודדות שלהם עם האובדן, על הזכרונות והגעגועים, על הכאב והקושי, ועל החיים שממשיכים לנוע יחד איתם, למרות הכול. מתוך השיחות איתם ובהשראת תרגילי הכתיבה שבהם הם עסקו בסדנאות, יצרנו שלושה סרטונים קצרים. הזמנו את משתתפי הסדנאות לשלוח לנו טקסטים שלהם שעוסקים בזיכרון ובכתיבה, ומתוכם יצרנו אסופה דיגיטלית, וביקשנו ממנחי הסדנאות ד"ר עמוס נוי, רות עפרוני ושי שניידר-אילת לכתוב לנו על מתוך ליבם הרועד על ההתמודדות האישית שלהם עם השכול ועל החוויה שלהם כמנחי הקבוצות.
תוכלו למצוא כאן גם הזמנה שלנו אליכם, לכתוב את שעל ליבכם, דרך מספר תרגילי כתיבה שנשתף פה. הרי כולנו איבדנו משהו במלחמה האחרונה.
*תודה מיוחדת לעמותת האחים שלנו על השותפות בסדנאות
