אני זוכר

במהלך השנה וחצי האחרונות, הגיעו לבית אבי חי אחים ואחיות שכולים לסדנאות כתיבה, בהן הם כתבו על החיים בצל הגעגועים לאחיהם שאינם בן החיים. ביקשנו מהם לספר על הזיכרונות שלהם מאחיהם, ועל האופן שבו השירה והכתיבה עזרו להם להבין את עצמם.

"איזה דבר מופרך זה שיש לי אח שהוא ילד קטן, ואז פתאום קצין בצבא, ואז פתאום הוא איננו", משתף אליקים (אליק) אוסטר, שאחיו איתן אוסטר ז"ל, נפל בקרב בדרום לבנון בערב ראש השנה האחרון. "אני חושב שהדבר הכי קרוב שהיה לי זה היה לעבור מאין ליש, כשחיכינו שהילדים יוולדו.  החוויה הזאת ישר גרמה לי - דיכאוני ופולני כפי שאהיה - לחשוב על איך זה לעבור מיש לאין. שפתאום בן אדם שיש לו, איננו. והחוויה הזאת היא חוויה נורא נורא מופרעת".

אליק התחיל לכתוב "יומן אבל" ופרסם את חלקיו בפוסטים בפייסבוק. "גם כדי לנסות לסדר לעצמי בראש את כל הדבר הזה, אז גם כתבתי עוד לפני (הסדנה).. אבל פשוט כתבתי וראיתי שאנשים, ממש מחפשים את זה, ושזה עוזר להם. אבל זה עזר בעיקר לי".

אלעד אור, אחיו של החלל החטוף דרור אור שנרצח בבארי ב-7.10 וגופתו עדיין מוחזקת בעזה, מתאר את הקושי לזכור את אחיו, כאדם שהיו לו חיים רגילים, בתוך תקופה ממושכת כל כך של מאבק להשבת גופתו ארצה. "אני רוצה להיות מסוגל לדבר עם אח שלי ולחיות את החיים הנורמליים שהיו לי. אם אי אפשר והוא מת, אז אני מעדיף לשבת עליו שבעה, ולהיזכר באיך הוא היה חי".  

"אני שומע רק רעש, רק רעש. אני חושב שזה משהו מיוחד גם לשכול הזה, בטח בסיפור הזה שדרור מת ולא קברנו אותו, והגוף שלו מוחזק בתור קלף מיקוח פוליטי… אני מרגיש כאילו כל המילים נפלו לי מהידיים, ועכשיו אין לי אף מילה ביד… בגלל זה שירה, זה דבר עצום בעולם, עם כוח מאוד גדול. בדיוק הדבר הזה שלא יודעים מהו ובגלל זה צריך לכתוב שירים ולקרוא שירים, זה מה שאנשים צריכים לעשות בחיים שלהם. כל השאר זה קצת סתם".