אחים לשכול, אחים למילים

דביר, אחי שנהרג בפיגוע, מופיע אצלי ברגעים לא-צפויים: כשמישהו שדומה לו עובר ברחוב, כשעולה בי שאלה שהוא היה יודע לענות עליה, כשגוגל תמונות שולח לי התראה על זיכרונות מלפני כמה שנים, כשנעמדים לתמונה משפחתית, כששואלים אותי כמה אחים יש לי. לשכול, כמו לחיים וכמו למוות, יש צורות רבות. הוא מתרחק ומתקרב; נוכח תמיד, אבל רחוק מלהיות חזות הכול. הוא מכריח אותנו לצאת מאזורי נוחות, לבחון את הקשרים ואת ההקשרים שלנו מחדש, ללמוד לכאוב, ללמוד להתנחם.

המלחמה הנוראה הזאת העלתה אל פני השטח את שאלת מקומם של האחים השכולים, אלו שלא תמיד יודעים עליהם, שהחיים שלהם השתנו ברגע אחד אבל היומיום שלהם נשאר לרוב אותו הדבר. בעקבות החיפוש המשותף אחר מילים, בית אבי חי יצא עם רעיון שהיה זקוק להיענות אמיצה: סדנת כתיבה לאחים שכולים. לקראת יום הזיכרון, נאספנו אני ושבעה אחים ואחיות שכולים נוספים, כל אחד מסיפור אחר ומזמן אחר, כדי לדבר על אובדן, על כתיבה ועל זיכרון.

"דווקא ברעש התופים ההולם של השבעה באוקטובר והחטופים, הרגשתי עודפות של ציבוריות והנצחה," מספר אלעד אור, אחיו הצעיר של דרור אור בן ה־48 שנרצח בביתו בבארי ב-7 באוקטובר 2023 ושגופתו נחטפה. גיסתו יונת דרור נרצחה בביתם, ושלושה מאחייניו נחטפו ושוחררו בעסקת החטופים בנובמבר 2023. "קבוצת הכתיבה משכה אותי לכיוון אישי יותר. משהו בשהייה עם קבוצת שווים – בהבנה שהייתה בחדר, במפגש עם מילים, בקריאה ובכתיבה (שהן חלק גדול מחיי כאדם קורא ומאזין) – היה לי נכון כשלעצמו. ובסמיכות הזאת למלחמה שאינה נגמרת, זה היה לי חזק יותר מאשר הנצחה."

"הפעם הראשונה שבה הרגשתי שאני חייבת לכתוב הייתה אחרי שחברה שלי נהרגה בתאונת דרכים; מאז כתבתי קצת למגירה," מספרת רעות כהן, ששכלה את אחיה אלקנה ויזל באירוע קריסת המבנים שבו נהרגו 21 לוחמים. "אחרי שאלקנה נהרג, הרגשתי הר געש אצלי בפנים שלא הצלחתי לפרוק בשום מקום, עד שהרשיתי לעצמי לנסות שוב לכתוב – ושם הכול יצא. לסדנת הכתיבה הגעתי כי חיפשתי כלים מקצועיים שיעזרו לי לדייק את הכתיבה, כדי להצליח לפרוק את מה שיושב בפנים. היה לי ברור שזה יהיה רק בקבוצה של אחים שכולים; רציתי קבוצת שווים."

גם מיכל אוחיון חיפשה איזו שותפות גורל והבנה. אוחיון, ששכלה את בתה ואת אחיה טל לוי, ששירת כמפקד כיתה של חטיבת הנח"ל ונהרג ב-7 באוקטובר, מספרת שזו ההתנסות הראשונה שלה בכתיבה: "נמשכתי מאוד לכתיבה כחלק מקבוצה; באתי כדי להרגיש שגם אחרים מרגישים דברים דומים ויכולים להבין את התחושות שלי. טוב לי לכתוב כי מאוד קשה לי לדבר."

"הגעתי לסדנת הכתיבה מבולבלת, כתיבה אינה הצד החזק שלי," אומרת דבורה רוט בן הרוש, אחותו של דניאל בן הרוש שנהרג ב-18 בדצמבר בעזה בגיל 31.  "באתי בעיקר עם רצון עז לצעוק ולחבור לקבוצה שמבינה את הצעקה שלי. הכתיבה התחילה לשחרר מעט - רק מעט, כי הדרך עוד ארוכה."

לצד המשתתפים שהגיעו לסדנה בעקבות אובדן טרי, היו גם כאלו שהגיעו אליה עם מרחק של זמן. מוריה כהן, בת 21, איבדה את אחיה נריה לפני 17 שנה בפיגוע ירי במרכז הרב. "בשנים הראשונות הבנתי פחות את המשמעות של לאבד אח כי הייתי קטנה מאוד. כשגדלתי, היו הגעגוע והחוסר משמעותיים ונוכחים מאוד בחיים שלי והבנתי שאני צריכה לעשות איתם משהו, כדי שלא יורידו אותי למטה. כתבתי המון בילדות, וגם עכשיו אני כותבת. החלטתי לקחת את המוות ולעשות איתו משהו משמעותי שילווה אותי בדרך ויעזור לי לעלות. כתבתי שירים על נריה והוצאתי ספר קטן שמתאר את התהליך שעברתי, זיכרונות של ביחד. אני נאחזת בכל זיכרון ובכל סיפור עליו. היינו בקשר קרוב מאוד.

"הכתיבה נתנה לי מקום לריפוי ולהבנה של הדרך שלי. חקרתי מי הוא היה ומה אני יכולה לקחת ממנו. הוא ממש חלק בלתי־נפרד מהחיים היומיומיים שלי."

גם ים דה לויה, רכזת שיווק בבית אבי חי, שכלה את אחיה הבכור יעקב, שנפטר במפתיע מהתקף לב בשנת 2016, לפני כמעט עשור, מספרת: "נהגתי לכתוב לצורכי עבודה. אני כותבת הרבה, בעיקר ברשתות החברתיות. נכנסתי לסדנה עם תהיות: האם הסדנה תתאים לי והאם אני אתאים לסדנה? האם באמת אלמד משהו? האם אני ברמה של שאר הקבוצה או שארגיש לא-שייכת? האם סוג הכתיבה שלי מתאים לסדנה? החלטתי לנסות, ואני שמחה על הניסיון הזה."

גילה רוטמן איבדה את אחיה היחיד קובי גבריאל נחמני, מפקד טנק בחטיבה 7 שנפל בקרב כראמה בשנת 1968 כשהיה בן 20. "אני כותבת מדי פעם להנאתי, לכאבי ולתקוותי," היא מספרת. "אני אחות שכולה 'ותיקה', אבל הקבוצה נותנת לי מקום לביטוי הכאב התמידי שלעולם אינו נעלם. בשירה אני מוצאת יום יום סוג של נחמה, לאורך כל השנים. גם שירים שכתבו אחרים לא פעם נוגעים היטב בכאב. כשאת חווה שכול, נקודות מבט על החיים משתנות".

לרוב המסגרות שמקבצות אנשים שחוו שכול מתחלקות לפי צורת המוות (קבוצות של משרד הבטחון, בטוח לאומי וכד'), איך זה מרגיש לשבת עם אחים שכולים עם סיפורים מגוונים, גם מבחינת הגיל והזמן? האם אתן מרגישות שיש היררכיה לשכול?

דבורה רוט: "רק כעבור כמה מפגשים הכרנו את הסיפורים השונים. ידענו שכולנו אחים שכולים, אבל רק בהמשך כל אחד חשף בזמן שלו את הסיפור האישי שלו, לאחר שכבר נוצר חיבור מסוים. בעיניי, הסיפורים המגוונים והגילים השונים רק מחברים בינינו; בסוף כולנו מתמודדים עם אח או אחות שמתו ועם קושי שרק אנחנו, כאחים שכולים, יכולים להבין".

רעות כהן: "בקבוצות אחרות שבהן השתתפתי הרגשתי חזק את הפער בין שכול 'ותיק' לשכול 'צעיר', הפרספקטיבה משפיעה על הדרך שבה השכול נחווה באותו הרגע. באופן מפתיע דווקא בקבוצת הכתיבה לא הרגשתי שהפער הזה הוא משמעותי. כל אחד הביא את הלב השבור שלו ולא היה משנה אם הוא שבור כמה חודשים או כמה שנים. גם הסוגייה של שכול אזרחי מול שכול לאומי לא הייתה משמעותית כשהלב ומה שבתוכו הם מרכז השיח".

ים דה לויה: ״אני חושבת שיש היררכיה בחוץ. הכי 'נחשב' והכי 'הירואי' הוא השכול של משפחות החיילים, אחריו השכול של משפחות נפגעי הטרור, אחריו השכול של משפחות נפגעי התאונות והמחלות ובסוף בסוף – של אלו שהתאבדו. מובן שבקבוצה זה לא הורגש. אני חושבת שיש פערים שנובעים מה״ותק״ של השכול: ה'טריים' מאוד הם עוד לא מאוד ציניים ועדיין קשה להם מאוד מאוד והכול גורם להם לבכי. כבר מהדרך שבה אנשים מציגים את הסיפור שלהם אפשר לזהות כמה זמן הם 'בפנים'. היה לי מעניין מאוד לשבת עם אחים מכל גווני השכול".

האם הרגשתם שיש יותר דמיון משוני, למרות הפערים – שאח שכול הוא אח שכול?

גילה רוטמן: "לדעתי הכאב של אנשים שאיבדו אח או אחות – במלחמה, בפיגוע, בתאונת דרכים, בעקבות מחלה או בנסיבות אחרות – הוא אותו הכאב של ה'אין'. אני שומעת הרבה פעמים את הטענה שיש בסיבת המוות סוג של נחמה. בעיניי, אחים או אחיות שכולים כואבים ומתאבלים – יהיו הנסיבות אשר יהיו. שכול הוא שכול. הוא משאיר צלקת, ורק עם הזמן היא מעט מצטמקת".

רעות כהן: "יש דמיון ויש שוני. מבחינתי, למות על הגנת הארץ זה לפעול לפי הערכים שאני והמשפחה שלי מאמינים בהם. אני מנסה לחשוב איך הייתי מרגישה אם זה היה מוות בתאונה או מוות אחר שהיה אפשר למנוע, ואני חושבת שזה היה יכול להציף יותר תחושות של כעס וחוסר אונים".

מיכל אוחיון: "שכול הוא שכול. מובן שיש שוני בין שכול לשכול: גיל המוות, הסטטוס של האדם שמת, סיבת המוות. הרגשתי שיש שוני, אבל הוא לא גדול, ורב המשותף על השונה".

מה נתן לכם המפגש עם אחים שכולים אחרים?

דבורה רוט: "לאחר המוות של אחי, הרגשתי שאף אחד לא מבין אותי: לא חברותיי הטובות, לא בעבודה ולא שאר הסובבים אותי. בסדנת הכתיבה נוצר לראשונה מפגש שיש בו הבנה הדדית. כולם דיברו באותה השפה ודרך אותן החוויות. 

זה היה רק כמה חודשים לאחר המוות של דניאל, והרגשתי אבודה. בחודשים הללו הרגשתי מנותקת מהחברה בשל חוסר ההבנה שלה ומצאתי שפה משותפת עם קבוצת שווים שחוו שכול כמוני. היום, שנה אחרי זה, אני מרגישה שמשהו בי נפתח קצת יותר, גם לחברה שלא חוותה שכול".

ים דה לויה: "הסדנה הייתה מבחינתי קבוצת שווים, קבוצת שייכות. כאחות שכולה, את לא תמיד 'נחשבת' – את לא בת הזוג, את לא ההורה ואת לא הילדים; את רק האחות. אומרים לך 'תדאגי להורים', אבל מי דואג לי? התחלתי לקרוא לזה 'אחות יתומה' כי בעקבות האובדן, ההורים מתרכזים באבל שלהם, ואת קצת מאבדת את ההורים על הדרך. החיים לא יחזרו להיות מה שהיו פעם; את מאבדת גם את המקום שלך בבית, וכשיש עוד אנשים שמבינים על מה את מדברת, נוצרת תחושת שייכות.

"יש נחמה בלדבר על השכול, אבל פעמים רבות לאנשים מסביב קשה להקשיב לנושאים עצובים, כשאני כותבת אני יכולה לומר דברים בלי שמישהו ישתיק אותי באמצע וינסה להעביר נושא".

אלעד אור: "יש באחאות השכולה נקודת דמיון. אח הוא מישהו שחלק איתך הורים, משפחה, סוג מסוים של חוויות. חשתי בקבוצה שכולנו במשא ומתן מול 'קהילת האבל', מול התפקידים המשפחתיים שלנו, מול ההורים. לצורך העניין גם 'סדנת כתיבה לאחים חיים' יכולה להיות מעניינת. משהו בהסתכלות על החיים דרך הפריזמה המשותפת של "אח/ות" הוא לא מובן מאליו".

גילה רוטמן: "אני כותבת מאז נפילתו של קובי. כותבת שירים ובסופם נשאר אור. סדנת הכתיבה היא מקום שבו עצב ועצב נפגשים מנקודות מבט שונות, שכולן מהלב".

יש תפיסה רומנטית כזו של "דמות המשורר" או הסופר, שלפיה הוא צריך להיות אדם מוכה גורל שחווה כמה כאבים גדולים בחיים כדי שיוכל לכתוב מתוכם, מה דעתכן על התפיסה הזו? אתם מרגישים שהשכול נתן לכם "זכות" לכתוב? שיש יותר לגיטימציה להיות "כותבת"?

רעות כהן: "אצלי זו לא זכות כמו שזה כורח. השכול מציף כל כך שהרגשתי שאני חייבת לפרוק".

דבורה רוט: "אני לא חושבת שיש לי זכות גדולה משל כל אדם אחר".

ים דה לויה: "אני חושבת שגם אם אדם מאושר היה כותב משהו הייתי שמחה לקרוא אותו, ואין בי שום דבר שונה. אולי אני חווה משהו שרוב האנשים יחוו בגיל מאוחר יותר ולכן אני יכולה לתת להם זווית מעניינת על הנושא, אבל כל אדם באשר הוא אדם יכול לכתוב וזאת לא זכות ששמורה רק לאנשים מדוכאי נפש".

מה למדתן על עצמכן או על החיים בעקבות הסדנה?

מיכל אוחיון: "למדתי שאני יכולה לכתוב גם כשאני שותקת. למדתי שאני מכירה את אחי יותר לעומק. כשהאנשים חיים, הדברים מובנים מאליהם ואת לא מתעמקת; למדתי שיש המון בבן אדם, שתמיד היה שם אבל לא חשבתי עליו מספיק".

רעות כהן: "לפעמים הכתיבה טובה יותר מפסיכולוג. קיבלתי אומץ לכתוב ולשתף במה שיצא מהכתיבה. הבנתי שכתיבה משקפת את הלב שלי, ולכן אף אחד לא יכול להגיד אם זה טוב או לא. אולי יהיו קוראים שלא יתחברו לסגנון או לתוכן, אבל מילים שיצאו מהלב תמיד יהיו נכונות".

דבורה רוט: "אני מרגישה שאני בתחילת הלמידה שלי של מהו אובדן, ובאופן ספציפי, של מהו האובדן של אחי. כמיילדת, היה לי חלום ליילד יום אחד בעתיד את הילדים של גיסתי ואחי, והאובדן הזה נכתב בסדנה. זה בער בי ועדיין בוער".

איזו עצה הייתן נותנות לאח או אחות שכולים שרוצים לכתוב?

רעות כהן: "אל תחשבי איך זה נראה – אם זה ברמה של משוררת או של ילדה בגן, זה לא משנה. מה שחשוב הוא איך את מרגישה אחרי שכתבת".

מיכל אוחיון: "ללכת לסדנת כתיבה למרות הקושי הפחד וההצפה שבזה, לנסות. זה יכול לתרום הרבה".

דבורה רוט: "לבוא בלי פחד. להיפתח. לכתוב בלי לחשוש. זאת אינה תחרות כתיבה, זה פתח לנשימה, ולכן זה יכול להיות מדויק עבור כל אחד או אחת, גם כאלו שאינם כותבים בשגרה".