אדוני הארץ?

בפתח הפרשה מתבשר אברהם על מותה של שרה אשתו, שהלכה לעולמה בגיל 127 בקרית ארבע, היא חברון. אברהם מגיע לִסְפֹּד לְשָׂרָה וְלִבְכֹּתָהּ, ואז מבקש מבני המקום מקום מכובד לקבור אותה. "וַיָּקָם אַבְרָהָם מֵעַל פְּנֵי מֵתוֹ וַיְדַבֵּר אֶל־בְּנֵי־חֵת לֵאמֹר: גֵּר־וְתוֹשָׁב אָנֹכִי עִמָּכֶם תְּנוּ לִי אֲחֻזַּת־קֶבֶר עִמָּכֶם וְאֶקְבְּרָה מֵתִי מִלְּפָנָי: וַיַּעֲנוּ בְנֵי־חֵת אֶת־אַבְרָהָם לֵאמֹר לוֹ: שְׁמָעֵנוּ אֲדֹנִי נְשִׂיא אֱלֹהִים אַתָּה בְּתוֹכֵנוּ בְּמִבְחַר קְבָרֵינוּ קְבֹר אֶת־מֵתֶךָ אִישׁ מִמֶּנּוּ אֶת־קִבְרוֹ לֹא־יִכְלֶה מִמְּךָ מִקְּבֹר מֵתֶךָ: וַיָּקָם אַבְרָהָם וַיִּשְׁתַּחוּ לְעַם־הָאָרֶץ לִבְנֵי־חֵת" (בראשית כג, ג-ז).

למרות שבשלב זה אברהם כבר אדם מוכר באזור ואף בעל ממון רב, הוא מכנה את עצמו "גֵּר־וְתוֹשָׁב". בני המקום משיבים לו כיאה למעמדו בכינוי "אֲדֹנִי", ואף אומרים לו: "נְשִׂיא אֱלֹהִים אַתָּה בְּתוֹכֵנוּ". הם מזמינים אותו לבחור כל חלקת קבר שירצה מארצם. ומה עושה אברהם? משתחווה לפניהם. רבי חיים בן עטר, בעל פירוש "אור החיים" על התורה, בן המאה ה-18, מסביר בפשטות: "גילה להם היפך דבריהם אליו כי אינו מחזיק עצמו נשיא להם אלא בגדר שהם בכבוד למעלה ממנו" (אור החיים, שם פסוק ז).

אברהם העניו מוצא בקצה שדהו של עפרון מערה יפה שמתאימה לקבורה ומבקש לרכוש אותה. "בְּכֶסֶף מָלֵא יִתְּנֶנָּה לִי", הוא אומר להם, ועפרון משיב: "לֹא־אֲדֹנִי שְׁמָעֵנִי הַשָּׂדֶה נָתַתִּי לָךְ וְהַמְּעָרָה אֲשֶׁר־בּוֹ לְךָ נְתַתִּיהָ לְעֵינֵי בְנֵי־עַמִּי נְתַתִּיהָ לָּךְ קְבֹר מֵתֶךָ" (שם, יא). עפרון, בנדיבות מפעימה, רוצה לתת לו במתנה גם את השדה וגם את המערה שלו. ומה עושה אברהם? תחילה הוא שוב משתחווה, מביע  דרך הגוף את תודתו וענוותנותו. לאחר מכן הוא מתעקש לשלם תמורת השדה והמערה. וכך היה. אברהם קנה את המקום בכסף מלא. רבים מבעלי השררה והכוח – מפוליטיקאים, מנהלים בכירים ובעלי הון ועד לאנשי דת – חשים את עצמם לעיתים כאדוני הארץ ואף מנצלים את מעמדם כדי לקבל הטבות רבות, תוך שהם מספרים לעצמם שזה "מגיע להם". הדבר בא לידי ביטוי גם בתחושת הבעלות של קבוצות מסוימות על הארץ הזו. אברהם, האיש שלו ולזרעו הובטחה הארץ, האיש שמוכר על ידי סביבתו כנשיא אלוהים, לא רואה עצמו כאדון הארץ. הוא מקפיד לשלם על כל חלקת אדמה שהוא מקבל, ומשתחווה בפני בני המקום. 

לרש"י, אחד מגדולי הפרשנים, קשה היה כנראה לקבל את עוצמת הענווה של אברהם המשתחווה. הוא כתב בעקבות מדרש אגדה על מילותיו של אברהם "גֵּר־וְתוֹשָׁב אָנֹכִי עִמָּכֶם": "אם תרצו הריני גר, ואם לאו אהיה תושב ואטלנה מן הדין שאמר לי הקדוש ברוך הוא לזרעך אתן את הארץ הזאת". זאת אומרת, אני פונה אליכם בלשון יפה, אני מכנה את עצמי גר, אבל בעצם אני רומז לכם שיש לכם שתי אפשרויות: האחת היא לעשות איתי חסד ולהעניק לי אחוזת קבר, והשנייה היא שאפעיל את זכותי, מכוח ההבטחה שהארץ ניתנה לי ולזרעי, ופשוט אקח אותה. זהו אותו רש"י שבחר להקדיש את פרשנותו לפסוק הראשון בתורה לזכותנו על הארץ. הוא מביא שם את דברי רבי יצחק שמסביר שהתורה פותחת בבריאת העולם כדי להבהיר לכולם: "כל הארץ של הקדוש ברוך הוא היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו, ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו" (רש"י בראשית א, א).

אבל אברהם מייצג דרך אחרת, דרך נטולת אַדְנוּת. הוא מלמד אותנו שאמנם הארץ הובטחה לו ולזרעו, אך עלינו לחוש בה גם קצת גֵרִים וְתוֹשָׁבִים. כפי שיורה אלוהים בעצמו בספר ויקרא: "וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת כִּי לִי הָאָרֶץ כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי", וכפי שיגיד דוד המלך בהכנעה: "כִּי גֵרִים אֲנַחְנוּ לְפָנֶיךָ וְתוֹשָׁבִים כְּכׇל אֲבֹתֵינו"ּ (דברי הימים א כט, טו). אברהם מלמד אותנו בעלות שיש בה ענווה. הוא מלמד אותנו את השילוב של נשיא משתחווה.
מבוסס על פרק 557 – פרשת חיי שרה: נשיא אלוהים בהסכת היומי מקור להשראה>>

תמונה ראשית: אברהם מתייעץ עם שרה\ ויקיפדיה