ירושלים של עליזה אורבך

ישנן לא מעט ערים שמצטלמות יפה. וישנה ירושלים.

ירושלים מסרבת להתכנס בעדשת המצלמה. כל פריים שנכפה על העיר הזאת עולה על גדותיו מרוב היסטוריה, פוליטיקה, דת, זיכרונות וסנטימנטליות. רוויה היא בכמיהה, באבנים ובתפילה, בעייפות ובהתרוממות נפש, והיא מכניעה שוב ושוב את כל ניסיונותינו להגדיר אותה. אולי זאת הסיבה שברוב המקרים עיסוק אומנותי מתמשך בירושלים אינו מוליד יצירות מונומנטליות. העיר מתגלה בפרגמנטים: פרצוף חולף, אור שמש על אבן, ילדה מביטה דרך דלת פתוחה, זקן מחכה בדממה על ספסל, המתח בין קודש לחול.

וכאן בדיוק טמון הייחוד ביצירתה של עליזה אורבך.

התמונות המוצגות בתערוכה "עמדתי בירושלים" מתמקדות בשנים שבין יוני 1967 – כשירושלים התאחדה תחת ריבונות ישראלית – לנובמבר 1995, תקופה שהתחילה באופוריה ובשינוי היסטורי והסתיימה בטראומה לאומית ובאי-ודאות. בשנים האלה תיעדה אורבך את ירושלים לא כסמל או כסיסמה, אלא כמקום אמיתי שבני אדם חיים בו.

ירושלים שלה אינה מאוכלסת אך ורק במשוררים, ברבנים, במהגרים, באנשי ציבור ובטקסים, אלא גם בירושלמים אלמונים שפניהם ומחוותיהם הופכות לחלק מהביוגרפיה הרגשית של העיר.

החיים בירושלים פירושם להבין שהיום-יום בעיר אינו יום-יומי בלבד. אנו לומדים להתבונן בדרך אחרת ברגעים קטנים: קרני השמש הפוגעות באבן לפני שעת בין ערביים; זרים מתווכחים בלהט ואז עוזרים זה לזה; ילדים רצים בסמטאות עם ילקוטים, ומעל ראשיהם מתמזגים קולות פעמוני כנסייה עם קריאות התפילה של המסגדים; פנים המקרינות עייפות ותקווה בעת ובעונה אחת. בכל היצירות שבתערוכה אורבך מצלמת את ירושלים ברגישות כזו בדיוק: היא אינה קשובה רק להיסטוריה אלא לאווירה האנושית השברירית המלווה את ההיסטוריה.

שירה של זלדה, השיר שנתן לתערוכה הזאת את שמה, תופס משהו מהותי בנוגע לעמדה האומנותית של אורבך. זלדה, כדרכה בשירה, אינה מנסה להסביר את ירושלים או לבחון אותה כמושג אינטלקטואלי אלא ממקמת את עצמה בתוכה. היא עומדת ברעד בין יגון ליופי, בין מלאך המוות לאור השמש.