"אֵיךְ נָפְלָה עָלַי הַיְּהוּדִיָּה?", שואלת מיה טבת־דיין בשיר הפותח את ספרה היהודייה הנודדת. השאלה הזאת, שעוסקת בקשר שבין זהות, היסטוריה, דת, לאום וביוגרפיה אישית, מסמנת במידה רבה את רוח הטקס השביעי של רעיית הנשיא לשירה עברית על שם נחמה ריבלין וסמי רוהר, שבו הוענק לה פרס. הספר, שנכתב בעקבות אירועי שבעה באוקטובר והשהות של טבת־דיין מחוץ לישראל בפרוץ המלחמה, מתאר את האירועים ששינו את התפיסה של טבת־דיין, שחשבה שאפשר להניח בצד את זהותה היהודית, עד שזו חזרה והוטחה בה במלוא כובדה.
טקס הענקת הפרס התקיים זו הפעם השביעית במשכן הנשיא. הפרס נוסד בשנת 2018 בידי רעיית הנשיא דאז, נחמה ריבלין ז"ל, לרגל שנת ה־70 למדינת ישראל, מתוך רצון לטפח ולעודד דור חדש של משוררות ומשוררים עבריים. לאחר פטירתה נקרא הפרס על שמה ביוזמת רעיית הנשיא, מיכל הרצוג. השנה, עם תום התקציב שמימן את הפרס בשנותיו הראשונות, הצטרפו בית אבי חי ומשפחת רוהר להמשך המפעל. הפרס נושא מעתה גם את שמו של הפילנתרופ סמי רוהר ז"ל, ופועל בתמיכת משפחת רוהר ובשיתוף בית הנשיא ובית אבי חי.
את הערב פתח מנחה הטקס המשורר, המנהל האמנותי של בית אבי חי והזוכה הראשון בפרס עמיחי חסון, בשורותיו של מאיר ויזלטיר: ״הַלַּיְלָה אֲנַחְנוּ קוֹרְאִים שִׁירִים, אֲבָל הָעוֹלָם אֵינֶנּוּ / קוֹרֵא שִׁירִים הַלַּיְלָה". נדמה, אמר חסון, שישנה "אדישות מוחלטת של העולם החומרי, החיצוני, לרוחה וליופייה של השירה". ואולם, בערב הזה במשכן הנשיא, האדישות הזאת נסדקת לרגע: נשיא המדינה ורעייתו עוצרים את סדר יומם העמוס ומקדישים זמן לשירה עברית. "לשעה קלה", אמר חסון, "נדמה שוויזלטיר טעה: העולם מואיל לקרוא שירים יפים, שעשויים ממילים עבריות שמחזיקות אותנו כבר אלפי שנים״.
רעיית הנשיא מיכל הרצוג, דיברה על השירה לא כקישוט לחיים אלא כצורך קיומי. "בימים האלה נראה שהתפקיד המרכזי שהשירה מגלמת עבור הנפש הוא היסוד המחיה והמציל", אמרה. "ממש כפי שמזון, שינה ומחסה נחוצים לגוף, כך שירה, אמנות ורוח נחוצות לנפש". לדבריה, המציאות הכואבת ניכרה ברבים מן הספרים שהוגשו לוועדה, ובאופן חד במיוחד בספרה של טבת־דיין, שנכתב "כמעט בלית-ברירה, בכורח ומתוך התנגשות עם דבר מר וכבד כל כך שנפל על כולנו". גם שלושת הזוכים בציון לשבח, אמרה, מעידים, כל אחד בדרכו, על יכולתה של השירה להישיר מבט אל המציאות ולמצוא גם בתוך הפצע פתח.
מנכ"ל בית אבי חי, ד"ר דוד רוזנסון, פתח את דבריו בזיכרון מחתונתם של שורדי השבי ספיר כהן וסשה טרופנוב, שנכח באירוע. רוזנסון סיפר כי בחתונה, שבה השתתף לצד נשיא המדינה ורעייתו, חש שהמילים קטנות מלהביע את גודל המעמד. ברגע ההוא, שבו קרסה השפה, קראה הרצוג את שירה של זלדה יצאתי אל משוש חתן וכלה. "יש רגעים בחייו של עם שבהם רק השירה יכולה לשאת את מה שהפרוזה אינה מסוגלת", אמר רוזנסון. "באותו רגע נתן השיר צורה למה שרבים מאיתנו הרגישו; הוא נתן קול ליגון של אומה שלמה, לחוסן שלה, ואולי יותר מכול – לתקווה שלה״.
רוזנסון תיאר את תפקידה של השירה בתוך עולם שבור: לדבריו, השירה אינה משנה בדרך כלל את ההיסטוריה ברגע דרמטי אחד, היא עושה דבר שקט יותר וחיוני לא פחות: היא מעניקה שפה לחוויות שמתנגדות לדיבור רגיל, משמרת זיכרון ומרחיבה את הדמיון המוסרי שלנו. היא גם מזכירה לנו שמאחורי כל אירוע ציבורי מסתתר סיפור אנושי פרטי ומבקשת מאיתנו להקשיב עמוק יותר – לאחרים ואולי גם לעצמנו.
השירה העברית, הוסיף רוזנסון, היא אחת השיחות היצירתיות הרציפות והארוכות בעולם: מן התנ"ך והפיוט, דרך ביאליק וטשרניחובסקי ועד למשוררות ולמשוררים הכותבים כיום. "השפה העברית שרדה במשך אלפי שנים לא רק משום שכל דור ירש אותה, אלא גם משום שכל דור חידש אותה", אמר. "כך שפה נשארת בחיים. היום אנו חוגגים את המשוררים שכותבים את הפרק הבא שלה״.
ג׳ורג׳ רוהר, נציג המשפחה התורמת את הפרס לזכר אביו, עמד אף הוא על המשמעות של הרצף ההיסטורי של השירה העברית ושל תפקידה בימים האלה. "לשירה העברית מקום ייחודי בין מסורות השירה בעולם", אמר, "והיא יונקת ממקור המשתרע על פני אלפי שנים". במהלך קריאת הספרים הזוכים, אמר רוהר, אי־אפשר שלא להבחין בחותם המלחמה ובטלטלה העמוקה שחוותה החברה הישראלית. אחת המשימות המתמשכות של התרבות העברית, לדבריו, היא לתת מילים למה שהתרחש ולמה שמוסיף להתרחש.
יותר מ־250 ספרי שירה (ספרי ביכורים וספרים מאת משוררים ותיקים מכל רחבי הארץ ומרקעים שונים) הוגשו השנה לשיפוטה של ועדת הפרס, שעם חבריה נמנים המשורר והחוקר פרופ׳ מירון ח. איזקסון (העומד בראשה), בתם של נחמה ורובי ועורכת התוכן ענת ריבלין, מבקרת הספרות שירי לב ארי, המרצה לספרות בלהה בן־אליהו והמשורר עמיחי חסון. רעיית הנשיא הייתה אף היא שותפה פעילה בתהליך בחירת הזוכים: היא קראה את הספרים, סימנה שירים והשתתפה בדיונים. את לשכתה בתקופת השיפוט תיארה ככאוס נהדר של ספרי שירה בכל פינה.
פרופ׳ איזקסון ציין בדבריו את הקשר הבלתי-ניתן לניתוק בין תוכן לצורה בשירה. "השירה העברית, מהתורה, דרך הנבואה והכתובים וימי הביניים ועד צריחותיה ולחישותיה דהיום, אוחזת בפלא הזה של תוכן וצורה יחדיו", אמר. שירתה של טבת־דיין, הסביר, מציגה את התוכן האנושי והיהודי בצורתו השירית: עמדות וכיסופים, חשבון נפש וצער אנושי, תקוות לב וגם הומור. דווקא בדור של "כזה וכאילו", אמר, השירה מבקשת לחזור למהות, להתחייבות ולחשבון נפש.
בנימוקי הוועדה תואר "היהודייה הנודדת" כיומן פואטי המתרגם את המאורעות שהתחוללו בישראל ובעולם מאז שבעה באוקטובר לשירה כנה, אינטליגנטית ומרגשת הנעה בין האישי ללאומי. ספרה של טבת־דיין מתעד את חוויותיה בשלוש ביבשות שביניהן היא מיטלטלת: גל האנטישמיות שפגשה במהלך שהות אקדמית בארצות הברית; זיכרונות שואה הטבועים בה כבת דור שלישי שמתעוררים בה בבית זמני באירופה; ובישראל - פגיעת ביתה מטיל ועקבות המלחמה, שאינן מאפשרות לה להימלט. "זהו ספר על הרצון לברוח מן הגורל היהודי ועל הכמיהה להישאר בתוכו", נכתב בנימוקי הוועדה, "על חיפוש אחר בית זמני ועל התפילה שהבית ישוב להיות פשוט בית".
על אף הנושאים הכבדים, ציינה הוועדה, שיריה של טבת־דיין נמנעים מפתוס וממליצות. הם כתובים באירוניה דקה ולעיתים גם בהומור, ומותירים מקום לחיים (וגם למוות שאינו קשור למלחמה), המבצבצים מבעד לשגרת המלחמה. "בספרה הרביעי", נכתב, "מגיעה מיה טבת־דיין לבשלות פואטית מרשימה. בקול צלול ומדויק היא מעניקה עדות אישית על האימה ועל התקווה, בעברית הלוכדת את הדיבור העכשווי מתוך מודעות לרבדיה ההיסטוריים והתרבותיים של השפה".
בנאום הזכייה שלה סיפרה טבת־דיין על סבתה רבקה, שחצתה את אירופה במנוסה ושבה וסיפרה לנכדתה את סיפוריה. רק אחרי שבעה באוקטובר, סיפרה, הבינה שלא מדובר בחרדה או בסיפורי מעשיות, אלא ב"משימה בהולה": "להעביר אליי את מה שידעה, ולוודא שאני מבינה ושאני זוכרת: להיות יהודייה בעולם עלול להיות דבר חמקמק, מבלבל, לא-צפוי ולא-מובן. בדיעבד, סבתא שלי הכינה אותי לרגע הזה כל החיים".
טבת־דיין נזכרה גם בסבה החייט שנהג לתלות במתפרת הקיבוץ תמונה של נשיא המדינה. כששאלה אותו מדוע, היה משיב: "מי שיש לו נשיא, יש לו בית״. הבית ליהודי הנודד, אמרה טבת, ״הוא לעולם אינו מובן מאליו. דק כגזיר עיתון, את מחזיקה בו כפי שמחזיקים בכל דבר יקר ערך שימיו קצרים, ובטח כשהבית הזה נפיץ, קל להיקרע, ויש להיזהר עליו ועל יושביו שבעתיים". את דבריה חתמה בשיר הפותח את הספר איך:
אֵיךְ נָפְלָה עָלַי הַיְּהוּדִיָּה? הָיִיתִי בְּאָמֵרִיקָה, בְּקָרָוָאן,
נָסַעְתִּי לְפֶסְטִיבָל בַּמִּדְבָּר, לֹא יָדַעְתִּי שֶׁשַּׁבָּת, חַג, אֵיךְ
נָפַל עָלַי הַפַּחַד? פִּתְאוֹם עַם עַתִּיק,
נָפְלָה עָלַי הַהִיסְטוֹרְיָה. בָּרְחוֹבוֹת הַיְּשָׁרִים
וּבְחוֹפֵי הַדְּקָלִים הֵבַנְתִּי אֵיךְ כָּל נוֹף
יָכוֹל לַהֲפֹךְ לְמַחֲנוֹת וּגְדֵרוֹת.
זֶה נִרְאָה הֶגְיוֹנִי. אֵיךְ זֶה נִרְאָה לִי הֶגְיוֹנִי? אֵיךְ
הִתְחַלְתִּי לוֹמַר מִשְׁפָּטִים כְּמוֹ, אֵין חָדָשׁ
תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ, וּבְכָל דּוֹר וָדוֹר? אֵיךְ נָפַל עָלַי הַדּוֹר?
מַבָּטִים חֲלוּלִים, מִצְעָדִים. וּמֵאֵיפֹה
נָפַל עָלַי הַמָּגֵן דָּוִד? אִשָּׁה מִנְּיוּ יוֹרְק
נָתְנָה לִי אוֹתוֹ, בְּטַבַּעַת גְּדוֹלָה, אָמְרָה
שֶׁזֶּה מָה שֶׁקּוֹשֵׁר אוֹתָנוּ, אָמְרָה אֶת זֶה בְּאַנְגְּלִית,
וּבִיהוּדִית, אֵיךְ נָפְלוּ עָלַי נָשִׁים יְהוּדִיּוֹת? זָרוֹת, חֲדָשׁוֹת
מֵתוֹת, גּוֹלְשׁוֹת, מְבַשְּׁלוֹת, לֹא הָיִיתִי אַחַת מֵהֶן,
לֹא הִכַּרְתִּי אֶת זֶה, הָעוֹלָם הָיָה
גָּדוֹל וּפָתוּחַ, וַאֲנִי הָיִיתִי כָּל הַכִּוּוּנִים, אֵיךְ
נִסְגַּר עָלַי הָעוֹלָם?
לֹא נִשְׁאֲרָה לִי סִמְטָה לִנְשִׁימָה.
אֲנִי זָזָה מִמָּקוֹם לְמָקוֹם, עַל כְּתֵפַי עַם בְּמִשְׁקָל כָּבֵד,
בְּאִישׁוֹנַי הַפַּחַד הָעַתִּיק, עַל אֶצְבָּעִי
מָגֵן דָּוִד. יָכֹלְתִּי לְהָסִיר אֶת כָּל זֶה מֵעָלַי,
וַאֲנִי לֹא יְכוֹלָה.
מלבד הפרס הראשי, הוענקו שלושה ציונים לשבח. שלומי חתוכה קיבל ציון לשבח על ספרו נקודת זכות לרווקים, המשלב איכויות פואטיות ומטען חברתי וביוגרפי עמוק. הספר נע בין המרחב העירוני לחבל לכיש ויישובי העוטף ובין השבר האישי לתהפוכות הלאומיות שבמרכזן אירועי שבעה באוקטובר. הוועדה ציינה לשבח את יכולתו של חתוכה לטעון במשמעות חדשה מושגי יסוד כמו בית, הורות, זוגיות ושייכות ולכתוב ברגישות, בעומק ובהומור פואמות רחבות יריעה בצד שירים קצרים ומדויקים. נקודת זכות לרווקים, נכתב בנימוקי הוועדה, ״הוא יצירה אמיצה של משורר שמעז להשתנות, למצוא קול עצמאי ולתאר בחמלה את מורכבות החיים כאן״.
מיה טבת דיין (צילום: ניקולאי בוסיגין)
גל נתן זכתה בציון לשבח על ספרה "הנדסת אורות", המציע לאדם בבדידותו נתיב מילוט בדמות הבזקי אור המאירים פרקים של הקיום היומיומי. מבטה נע בין המיקרוסקופי למבט ממעוף הלוויין, ולעיתים הופך לקליידוסקופי; באמצעותו היא מאירה את הקושי והמצוקה, אך גם את יופיים של היצורים והחיים בעולם. דווקא בזמן שבו הקולקטיב מתפרק ולא ברור מה יֵלד יום, כתבה הוועדה, שירתה של נתן משיבה את תחושת הערבות ההדדית ומציעה נחמה בין הצללים.
מאור צברי זכה בציון לשבח על ספרו נספח צבאי: רמאללה-עזה, 2018-2024. בשפה קטועה, שבורה ומזוקקת מצליח צברי ליצור שירה מתוך החומרים הקשים של המלחמה, הפציעה והטראומה. השירים הם עדות אישית של מי ששירת כלוחם וכמפקד, אך גם מעשה אמנות מורכב, הלוכד רגעי אופל במנגינה שיש בה עדינות ויופי. הלשון הצבאית נפגשת בהם בעברית קדומה, והאימה והאלם מתקיימים לצד אהבה, פרידה, קשר וקשב. הוועדה הדגישה במיוחד את החיפוש אחר האנושי ואת ההתעקשות על קרבה גם בתוך התופת.
בין הדברים וההקראות ביצעו האחיות הירושלמיות שי־לי ועדן ג׳משיד את ימים לבנים של לאה גולדברג ואת מים מתוקים של מאיר אריאל. לקראת סיום הוזמנו אל הבמה ארבעת הזוכים כדי לקחת את הפרסים מידיהם של נשיא המדינה יצחק הרצוג, רעייתו מיכל הרצוג, ד"ר דוד רוזנסון וג׳ורג׳ רוהר.
רגע לפני החזרה אל החדשות, המלחמה, הבחירות והמחירים, חתם חסון את הטקס בקריאה בשיר נוסף של טבת־דיין, כדי לסיים בטעם המתוק־מריר של השירה העברית שנכתבת כאן. בסיום הודה למארחים, לשותפים ולחברי הוועדה, וחזר על מילותיה של נחמה ריבלין בתום הטקס הראשון של הפרס: "נתראה בשנה הבאה".
תמונה ראשית: ניקולאי בוסיגין
