אחדות ההפכים

בחלקה הראשון של פרשת ואתחנן מתואר אלוהים כך: "כִּי אֵל רַחוּם יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ לֹא יַרְפְּךָ וְלֹא יַשְׁחִיתֶךָ וְלֹא יִשְׁכַּח אֶת בְּרִית אֲבֹתֶיךָ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לָהֶם" (דברים ד, לא). אלוהים הרחום לעולם לא ישמיד את עמו שלו. הוא נאמן לברית. והנה, בהמשך הפרשה כתוב ממש ההפך: "לֹא תֵלְכוּן אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים מֵאֱלֹהֵי הָעַמִּים אֲשֶׁר סְבִיבוֹתֵיכֶם. כִּי אֵל קַנָּא יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בְּקִרְבֶּךָ פֶּן יֶחֱרֶה אַף יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בָּךְ וְהִשְׁמִידְךָ מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה" (דברים ו, יג-יד). הטקסט מציב אפשרות קשה: האל הקנאי עלול להשמיד את עמו.

חוק הזהות בלוגיקה האריסטוטלית מלמד אותנו: A הוא A. חוק הסתירה ממשיך אותו: A אינו לא A. ושניהם יחד מולידים את העיקרון שלפיו A אינו יכול להיות גם A וגם לא A בעת ובעונה אחת. כיצד, אם כן, אפשר לייחס לאל אחד רחמים, ובה בעת קנאות שעלולה להביא להשמדת עמו? ישנה גם צורת חשיבה אחרת, שאותה מכנה אריך פרום בספרו "אומנות האהבה": לוגיקה פרדוקסלית. לוגיקה זו, ששלטה במחשבה הסינית וההודית, וניתן למצוא אותה גם בפילוסופיה של הרקליטוס ובתצורות חדשות בדיאלקטיקה של הגל ומרקס, קובעת שלעיתים "מילים שהן אמיתיות בתכלית נראות פרדוקסליות" (לאו צ'ה), ומוסיפה: "מה שאחד הוא אחד. מה שלא אחד, גם הוא אחד." (צ'ואנג-צו). במילים אחרות: זה זה וזה לא זה גם יחד.

כשאנחנו מתבוננים באנשים קל לנו יותר להתחבר לצורת מחשבה כזו. ברור לנו שאדם יכול להיות בו־זמנית רחמן לאיש אחד ואכזרי לשני, ואף רחמן ואכזרי כלפי אותו איש. דמותו של אלוהים בפרשת ואתחנן, ובעצם בתורה כולה, היא דמות פרדוקסלית שמכילה הפכים. כל מה שאנו מסוגלים לתפוס כשאנו מדברים על המטאפורה הגדולה מכולן מתגלה באמצעות שורה של ניגודים. בלב פרשתנו ניצב פסוק מכונן: "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ יְהֹוָה אֶחָד" (שם ו, ד), אבל אנחנו מתקשים מאוד לתפוס את המושג "אחד".

בני אדם רבים זקוקים לאמונה באב גדול היושב בשמים ושומר עליהם. גם אם הוא אוחז במקל, הם מאמינים שלא יניף אותו ללא גבול, ושבסופו של דבר יבחר ברחמים. פרום, ובמקום אחר גם לוינס, מתארים את האמונה הזו כילדותית. ישנה גם אפשרות לראות את אלוהים כרעיון, או כסמל. אלוהים כסמל הגדול למה שהוא אחדותי ופרדוקסלי בתוכו, לכוליות שאנו נמצאים בתוכה או ניצבים מולה. יש הרואים בו סמל לכל מה שראוי שהאדם ישאף אליו. במובנים האלה אלוהים הוא האמת, הצדק והאהבה. הוא שלושתם יחד, אך אינו אף אחד מהם, וגם לא צירוף פשוט שלהם. הוא הספירה הרוחנית של החיים. אין לי שום ציפיות מאלוהים כזה; הוא מסמל את הציפיות שיש לי מעצמי.

אם כך, מהי אהבת אלוהים על פי תפיסה זו? בפרשתנו נאמר: "וְאָהַבְתָּ אֵת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכׇל לְבָבְךָ וּבְכׇל נַפְשְׁךָ וּבְכׇל מְאֹדֶךָ" (שם, ה). לפי פרום לאהוב את אלוהים זה להיכסף לאותה אמת, לאותו צדק ולאותה אהבה ולאהוב את אחדות ההפכים. כזכור, אהבה אצל פרום אינה מתמצית ברגש. אהבה היא עמדה, היא עשייה שכוללת בתוכה את מרכיבי הדאגה, האחריות, יחס הכבוד והידיעה.

פרום כתב שעולם המחשבה נותר שבוי בפרדוקס שתיארנו, ולפיכך הדרך היחידה שבה ניתן לאהוב את אלוהים, ואת העולם כולו, מצוי במעשה. אהבת אלוהים היא הפעולה שמקדמת אותנו אל עבר אותה ספירה רוחנית, אל עבר האמת, הצדק והאהבה. וכיצד נאהב את הבלתי ניתן לתיאור? הרמב"ם משיב על כך בסיומו של מורה הנבוכים: באמצעות הניסיון לפעול בעולם בחסד, במשפט ובצדקה.

דברים אלה קשורים גם למהותו של תשעה באב, שחל היום. ביתו של אלוהים שחרב הוא דימוי עוצמתי לכך שאין עוד בקרבנו בית המסוגל להכיל את אותה אחדות, שבו שוכנים יחדיו הצדק, האמת והאהבה. מסופר שלאחר החורבן טיילו רבי יהושע ורבן יוחנן בן זכאי בירושלים. רבי יהושע קונן על כך שהבית שבו ניתן היה לכפר על עוונותינו חרב. רבן יוחנן בן זכאי השיב לו: "בני, אל ירע לך. יש לנו כפרה אחת שהיא כמותה. ואיזו? זה גמילות חסדים, שנאמר: 'כי חסד חפצתי ולא זבח'" (אבות דרבי נתן, נוסח א, פרק ד). ועל רגל אחת, זו כל מהותו של היום הזה.

מבוסס על פרק 504 – פרשת ואתחנן: אל רחום וקנא בהסכת היומי מקור להשראה>>
תמונה ראשית: משה מדבר אל העם\ ויקיפדיה