חוק או צדק?

משה הקשיש יושב באוהל ומתכנן את נאום הפרידה הארוך שלו. עליו לבחור במה להתחיל, מה להשמיט ומה לומר. הוא בוחר לפתוח דווקא ברגע שבו הבין שלא יוכל לשאת לבדו את הנהגת העם.

וָאֹמַר אֲלֵכֶם בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר לֹא־אוּכַל לְבַדִּי שְׂאֵת אֶתְכֶם: יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם הִרְבָּה אֶתְכֶם וְהִנְּכֶם הַיּוֹם כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם לָרֹב: יְהֹוָה אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵכֶם יֹסֵף עֲלֵיכֶם כָּכֶם אֶלֶף פְּעָמִים וִיבָרֵךְ אֶתְכֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָכֶם: אֵיכָה אֶשָּׂא לְבַדִּי טָרְחֲכֶם וּמַשַּׂאֲכֶם וְרִיבְכֶם: הָבוּ לָכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וּנְבֹנִים וִידֻעִים לְשִׁבְטֵיכֶם וַאֲשִׂימֵם בְּרָאשֵׁיכֶם: וַתַּעֲנוּ אֹתִי וַתֹּאמְרוּ טוֹב־הַדָּבָר אֲשֶׁר־דִּבַּרְתָּ לַעֲשׂוֹת: וָאֶקַּח אֶת־רָאשֵׁי שִׁבְטֵיכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וִידֻעִים וָאֶתֵּן אוֹתָם רָאשִׁים עֲלֵיכֶם שָׂרֵי אֲלָפִים וְשָׂרֵי מֵאוֹת וְשָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת וְשֹׁטְרִים לְשִׁבְטֵיכֶם: וָאֲצַוֶּה אֶת־שֹׁפְטֵיכֶם בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר שָׁמֹעַ בֵּין־אֲחֵיכֶם וּשְׁפַטְתֶּם צֶדֶק בֵּין־אִישׁ וּבֵין־אָחִיו וּבֵין גֵּרוֹ: לֹא־תַכִּירוּ פָנִים בַּמִּשְׁפָּט כַּקָּטֹן כַּגָּדֹל תִּשְׁמָעוּן לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי־אִישׁ כִּי הַמִּשְׁפָּט לֵאלֹהִים הוּא וְהַדָּבָר אֲשֶׁר יִקְשֶׁה מִכֶּם תַּקְרִבוּן אֵלַי וּשְׁמַעְתִּיו. (דברים פרק א, ט-יח)

הבחירה לפתוח דווקא בנקודת הקושי, ובאופן שבו נבנו מערכת השלטון ומערכת המשפט, מרתקת ומלמדת רבות על מנהיגותו של משה. שימו לב למה שהוא מדגיש בדבריו: את הייצוגיות, כל שבט בוחר את נציגיו; את ההסכמה, "וַתַּעֲנוּ אֹתִי וַתֹּאמְרוּ, טוֹב הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ לַעֲשׂוֹת", ורק אז התקדמתי; ואת העיקרון שעליו הכול מושתת, "וּשְׁפַטְתֶּם צֶדֶק".

ההנחיה לשפוט צדק מעלה דיון חשוב בעולם החוק והמשפט: מה אמור לעשות השופט כאשר מגיע לפתחו מקרה שבו החוק והצדק מתנגשים? אם הוא ישפוט על פי החוק לא יהיה צדק, ואם הוא ינסה לעשות משפט צדק הוא עלול לא לשפוט על פי החוק.

אחד המקרים המכוננים בתחום זה, בעולם המשפט המודרני המתהווה, היה פסק הדין בעניין ריגס נגד פאלמר בניו יורק בשנת 1889. אדם בשם פרנסיס פאלמר ערך צוואה ובה הוריש את עיקר רכושו לנכדו, אלמר פאלמר. אלמר חשש שמסיבות שונות ישנה סבו את הצוואה וינשל אותו מן הירושה. כדי למנוע זאת הוא... רצח את סבו. אבל עלו עליו. לאחר שהורשע ברצח התעוררה שאלה משפטית מפתיעה: האם הוא עדיין זכאי לרשת אותו?

התשובה החוקית הייתה, לכאורה, חיובית. חוקי הירושה של מדינת ניו יורק לא כללו שום הוראה השוללת מרוצח את הזכות לרשת את קורבנו. הצוואה הייתה תקפה, ולשון החוק הייתה ברורה. אבל הדבר נגד את חוש הצדק של השופטים. הרצחת וגם ירשת?

האם כשמשה מורה בפתח נאומו לשופטים לשפוט צדק, הוא מתכוון שבמקרה כזה עליהם להכריע בניגוד ללשון החוק, או שמא הצדק משמעו דווקא היצמדות לחוק היבש? בבית המשפט העליון של ניו יורק הייתה מחלוקת בעניין, אך דעת הרוב, שכתב השופט רוברט ארל, הייתה ברורה: לא ייתכן שרוצח יירש את קורבנו. "לא יורשה לאיש להפיק רווח ממעשה המרמה שלו, או להפיק יתרון ממעשה העוול שלו, או לבסס כל תביעה על רשעותו, או לרכוש רכוש באמצעות פשעו", כתב השופט.

לעיתים נדמה שעקרון הצדק גובר על החוק. אלא ששופטים אמונים על החוק; הם לא נבחרו לחוקק חוקים אלא לשפוט על פיהם. לכן הוסיף השופט ארל והסביר שלא ייתכן שזו הייתה כוונת המחוקק. החוק פשוט לא צפה מקרה כזה, ומשום כך חובתו של בית המשפט לפרשו באופן העולה בקנה אחד עם הצדק.

הרב בן־ציון מאיר חי עוזיאל, הרב הראשי הספרדי הראשון של מדינת ישראל, התייחס לסוגיית המתח שבין הצדק לחוק באחד מפסקי ההלכה שלו. הוא כתב שעל פי משפט התורה מוטלת על הדיין החובה לבחון את הדברים גם מעבר לשורת הדין, כדי להגיע למשפט הצדק שאליו כיוון משה. לצורך כך, הדגיש הרב עוזיאל, יש למנות "שופטים שהם מומחים במשפטים וצדיקים במעשיהם". (ע"פ שו"ת משפטי עוזיאל, כרך ד, חושן משפט, סימן א).

השופט אינו מחוקק, אך גם אינו טכנוקרט הנצמד לחוק היבש בלבד. על פי פתיחת נאום הפרידה של משה, נאום שילווה אותנו לאורך כל ספר דברים, מוטלות על השופט הזכות והחובה לעשות כל שביכולתו כדי שהמשפט היוצא תחת ידיו יהיה משפט צדק.
מבוסס על פרק 499 – פרשת דברים: משפט צדק בהסכת היומי "מקור להשראה">>

תמונה ראשית - משה נואם לעם \ ויקיפדיה