קנאות ושלום

בסיומה של הפרשה הקודמת החל העם לזנות עם בנות מואב ולעבוד עבודה זרה. אלוהים העניש אותם במגפה שגבתה את חייהם של אלפים, ומשה הורה לשופטי ישראל: "הִרְגוּ אִישׁ אֲנָשָׁיו הַנִּצְמָדִים לְבַעַל פְּעוֹר" (במדבר כה, ה). בשעה שרבים עמדו ובכו בפתח אוהל מועד, הגיע זמרי בן סלוא אל המחנה עם אישה מדיינית, וככל הנראה שכב עמה לעיני כול. פנחס, נכדו של אהרן, החליט לשרטט קו אדום  ומדמם. הוא נטל רומח, דקר את שניהם, ובעקבות המעשה נעצרה המגפה.

בפתח פרשתנו הביע אלוהים שביעות רצון מהמעשה הקנאי של פנחס: "וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר: פִּינְחָס בֶּן־אֶלְעָזָר בֶּן־אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת־חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת־קִנְאָתִי בְּתוֹכָם וְלֹא־כִלִּיתִי אֶת־בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי: לָכֵן אֱמֹר הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת־בְּרִיתִי שָׁלוֹם: וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹהָיו וַיְכַפֵּר עַל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (במדבר כה, י-יג).

אחד המאפיינים העמוקים של הקנאות הוא הסירוב להתפשר והנכונות לבצע מעשי קצה כדי להגן על אמונה יוקדת. ברית שלום, לכאורה, מייצגת את ההפך הגמור: נכונות להתפשר, כדי לאפשר לאמונות שונות לדור זו לצד זו.

מדוע הגמול על מעשה הקנאות של פנחס הוא: "הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת־בְּרִיתִי שָׁלוֹם"?

מדרש אגדה קדום מסביר כי בקנאותו השיב פנחס את השלום בין אלוהים לבין בני ישראל, ולכן הוא וזרעו התברכו בברית שלום (מדרש אגדה, במדבר כה, סימן יב). מסתתר כאן רעיון מעורר מחשבה: לעיתים דווקא הצד האחר של הקנאות הוא השלום. כך ניסח זאת רבי משה אלשיך, מן הפרשנים הבולטים של המאה ה־16 :"הוא יתברך [אלוהים] פרע לו מדה כנגד מדה. אתה שמת שלום בין ישראל לאביהם שבשמים והחיית את כל ישראל. לכן הנני נותן לך מתנה, והיא את בריתי שלום, שיהיו לך חיים של שלום" (אלשיך, על במדבר כה, יב).

מערכת היחסים המורכבת בין קנאות לשלום חוזרת גם בדמותו של קנאי מקראי אחר, שעליו אנו קוראים בהפטרת השבת - אליהו הנביא. כאשר פולחן הבעל התפשט בישראל ובצורת קשה פקדה את הארץ, ערך אליהו לעיני העם מבחן שנועד להכריע מיהו האל האמיתי. הוא הקים מזבח לבעל ומזבח לה', וביקש לראות על איזה מהם תרד אש מן השמים. רק מזבח ה' בער, והעם קרא: "ה' הוא האלהים!". ברגע השיא הזה ציווה אליהו לתפוס את מאות נביאי הבעל ולהורגם. לאחר ההרג ההמוני נעצרה הבצורת. רבים עמדו על ההקבלה בין שני הסיפורים. בשניהם העם נסחף לעבודת אלילים; בשניהם מגיע עונש משמים. מגפה במקרה של פנחס ובצורת במקרה של אליהו; בשניהם הקנאות לה' מתבטאת בהריגת מובילי העבודה הזרה; ובשניהם, בעקבות מעשה הקנאות, מוסר העונש: המגפה נעצרת והבצורת נפסקת.

והנה, בספר מלאכי נאמר: "הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא לִפְנֵי בּוֹא יוֹם ה' הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא" (מלאכי ג, כג). חכמים מסבירים במשנה שלפני בוא המשיח יבוא אליהו "לעשות שלום בעולם" (עדויות ח, ז). שוב מתגלה אותו פרדוקס: דווקא הקנאי הוא שנשלח להביא שלום. ייתכן שיש כאן רמז לכך שדווקא הקנאי הוא זה שיכול לעשות שלום. דווקא מי שמוכיח שהוא נאמן עד הקצה לאמונותיו ומשרטט קווים אדומים ברורים, יהיה חזק מספיק כדי לפשר ולהתפשר בתוך אותם גבולות. בספרו "הערות לפרשיות השבוע" הציע ישעיהו ליבוביץ שמסתתרת כאן תובנה עמוקה יותר. קנאות היא בעיקרה דבר פסול. יחד עם זאת, ישנם אנשים נדירים שמסוגלים להיות קנאים באופן שיהיה מותר ולעיתים אפילו רצוי.

קנאים נדירים שאלוהים חפץ בהם הם, בעומקם, אנשי שלום, אחווה וברית. רק מי שמסוגל להביא שלום רשאי, לעיתים נדירות, להיות קנאי. אותם  כמעט כל מי שמבקש לבטא את קנאת ה' באמצעות מעשי אלימות הוא פשוט רוצח. הראו לי אדם המשוכנע שהוא משרת מטרה קדושה שלמענה מותר לעשות הכול, ואראה לכם אדם שיש להישמר מפניו. ואף על פי כן, אולי אחת לכמה מאות שנים מופיע פנחס כזה, שמעשה הקנאות החד־פעמי שלו אינו מוליד עוד אלימות, אלא דווקא ברכת שלום.

מבוסס על פרק 489 – פרשת פנחס: קנאות ושלום בהסכת היומי מקור להשראה>>

תמונה ראשית: מואב משדל את בני ישראל לחטוא\ ויקיפדיה