המוות כתחנת איסוף

אנו חיים לאור עובדת המוות. חלק ממה שמטלטל כל כך במפגש עם המוות הוא המחשבה שיש נקודה שאחריה אין עוד דבר. לכן, כאשר ילד נאלץ להתמודד לראשונה עם מותו של אדם שהוא מכיר, ממהרים לעיתים לנחם אותו בהסבר שהוא רק עבר לשמיים; שטוב לו שם; שהוא משקיף עלינו מלמעלה. במהלך ההיסטוריה אימצו יותר ויותר תרבויות ודתות את הסיפור הזה בגרסאות שונות.

יש המאמינים בגלגול נשמות, ויש המאמינים בגן עדן ובגיהינום; יש אמונות בעולם הבא, בתחיית המתים, בלידה מחדש ובהפיכת המת לרוח רפאים. המשותף לאמונות אלו ולאחרות הוא שהן הופכות את המוות ממושג סופי ומוחלט לתחנה בדרך, לסיומו של שלב אחד ותחילתו של אחר.

אלא שזה לא כל כך פשוט. בתרבויות ודתות רבות, השאלה מה יקרה לאדם לאחר מותו תלויה בשאלה כיצד התנהל בחייו. התנהגות מסוג אחד מזכה בעולם הבא, ואחרת מדירה ממנו; התנהגות מסוימת מובילה לחיי נצח מענגים, ואילו אחרת מובילה לייסורים לנצח נצחים. כך הפכה הנחמה הגדולה של החיים שלאחר המוות גם לדרך למשטר את החיים שלפניו.

כך או כך, הרעיון שהמוות הוא רק תחנה בדרך הוא כמובן רעיון משנה חיים. יש הבדל תהומי בין המחשבה שהחיים האלה הם רק פרוזדור לדבר הבא, לדבר האמיתי והנצחי, לבין האמונה שמותו של אדם הוא אכן סופו. ודווקא משום שאמונה זו כה דרמטית, קשה להבין מדוע היא נעדרת מחמשת חומשי התורה. אלוהים שב ומודיע בתורה מה יהיה שכרם ומה יהיה עונשם של המקיימים והמפרים את מצוותיו, אך בשום מקום הוא לא מזכיר את העולם הבא.

למעשה, הישארות הנפש אינה מופיעה במפורש בכל התנ״ך, למעט בדבריו של קהלת, שתוהה בחוסר אמון האם רוח האדם עולה היא למעלה. יחד עם זאת, יש ביטוי אחד שחוזר כמה פעמים בתורה, ושיש שראו בו רמז לאמונה בעולם הבא. הביטוי הזה מופיע בפרשת השבוע שלנו: "וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן בְּהֹר הָהָר עַל גְּבוּל אֶרֶץ אֱדוֹם לֵאמֹר:  יֵאָסֵף אַהֲרֹן אֶל עַמָּיו כִּי לֹא יָבֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל עַל אֲשֶׁר מְרִיתֶם אֶת פִּי לְמֵי מְרִיבָה. קַח אֶת אַהֲרֹן וְאֶת אֶלְעָזָר בְּנוֹ וְהַעַל אֹתָם הֹר הָהָר. וְהַפְשֵׁט אֶת אַהֲרֹן אֶת בְּגָדָיו וְהִלְבַּשְׁתָּם אֶת אֶלְעָזָר בְּנוֹ וְאַהֲרֹן יֵאָסֵף וּמֵת שָׁם. (במדבר כ, כג- כו)

הביטוי "ייאסף אל עמיו" נאמר כאשר אברהם, יצחק, ישמעאל ויעקב מתים, והוא ייאמר שוב גם על משה. כאמור, פרשנים מסורתיים רבים ראו בו סימן ברור להישארות הנפש. האדם נאסף וחובר לאחרים. במושג "עמיו" הבינו פרשנים שונים משמעויות שונות, מאחיו הצדיקים ועד לקרובי משפחתו או כלל בני האדם, אבל משותפת לכולם ההבנה שסוף החיים הוא רק טרמפ למקום אחר.

הרש"ר הירש השתמש בביטוי הזה כדי לנזוף באנשים כמותי, התוהים על כך שהעולם הבא והישארות הנפש אינם מוזכרים כלל בתורה. "ביטוי זה מוכיח על רעיון, שהיה כה שגור בפי עמנו, עד כי בגאוה נוכל להצביע על עממיותו מול האומרים ביהירות, ש'אין בתנ"ך זכר להישארות הנפש'. ודאי אין המקרא מלמד אמונה זו, שכן אין צורך ללמד אותה. העם האומר על המת, שהוא 'נאסף אל עמיו'; בו כל יחיד אומר על עצמו: 'אני נאסף אל עמי' (בראשית מט, כט); עם זה כה רגיל אצל רעיון הישארות הנפש; היפוכו של רעיון זה כה רחוק מכל מהלך מחשבותיו, עד שהיה זה אך מגוחך, אילו היו באים ללמד את אמונת הישארות הנפש". (פירוש הרש"ר על בראשית כה, ח).

לא די בזאת אלא שלפי הירש כל העמים האמינו אז בהישארות הנפש. אם כך, מדוע המשנה והתלמוד מדברים שוב ושוב על העולם הבא? כי "כיתות זרות לרוח ישראל" החלו כופרות בכך, והיה צורך להבהיר את העניין.  

עלי להודות שדבריו של הרש"ר אינם משכנעים אותי. העובדה שהתורה מרבה לעסוק בשכר ובעונש, מתארת מקרי מוות רבים, אך שותקת בנוגע להישארות הנפש, מעוררת לכל הפחות תמיהה, אם לא מהווה עדות לכך שעל פי התורה פשוט אין עולם הבא. אבל איש מאיתנו אינו יודע באמת. זהו תחום המסור בידי האמונה. כך או כך, המחשבה שיש מי שזוכים לאחר מותם להיאסף אל חבריהם, שהמוות אינו סוף מוחלט אלא רק תחנת איסוף בדרך, ניחמה ומנחמת רבים
מבוסס על פרק 479 – פרשת חקת: הישארות הנפש בהסכת היומי מקור להשראה>>

תמונה ראשית: "הדרך לחיים אחרי המוות" \ ויקיפדיה