על הפרישות

כשאנחנו חושבים על נזיר, אנחנו מדמיינים בדרך כלל דמות מסרט או ממסע במזרח: גלימה, ראש מגולח, פרישות מחיי משפחה ומגורים במנזר מרוחק. אבל הנזיר של פרשת השבוע שונה מאוד מן הדימוי הזה.

וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל־מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אִישׁ אוֹ־אִשָּׁה כִּי יַפְלִא לִנְדֹּר נֶדֶר נָזִיר לְהַזִּיר לַיהֹוָה: מִיַּיִן וְשֵׁכָר יַזִּיר חֹמֶץ יַיִן וְחֹמֶץ שֵׁכָר לֹא יִשְׁתֶּה וְכָל־מִשְׁרַת עֲנָבִים לֹא יִשְׁתֶּה וַעֲנָבִים לַחִים וִיבֵשִׁים לֹא יֹאכֵל: כֹּל יְמֵי נִזְרוֹ מִכֹּל אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה מִגֶּפֶן הַיַּיִן מֵחַרְצַנִּים וְעַד־זָג לֹא יֹאכֵל:  כָּל־יְמֵי נֶדֶר נִזְרוֹ תַּעַר לֹא־יַעֲבֹר עַל־רֹאשׁוֹ עַד־מְלֹאת הַיָּמִם אֲשֶׁר־יַזִּיר לַיהֹוָה קָדֹשׁ יִהְיֶה גַּדֵּל פֶּרַע שְׂעַר רֹאשׁוֹ: כָּל־יְמֵי הַזִּירוֹ לַיהֹוָה עַל־נֶפֶשׁ מֵת לֹא יָבֹא: לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לְאָחִיו וּלְאַחֹתוֹ לֹא־יִטַּמָּא לָהֶם בְּמֹתָם כִּי נֵזֶר אֱלֹהָיו עַל־רֹאשׁוֹ: כֹּל יְמֵי נִזְרוֹ קָדֹשׁ הוּא לַיהֹוָה: (במדבר פרק ו, א-ט)

הנזירות בתורה היא בחירה אישית הפתוחה לנשים ולגברים כאחד, והיא כרוכה בשלושה איסורים בלבד: יין ותוצרי ענבים, תספורת וחשיפה למת. המשנה מסכמת את זה יפה בכותבה: "שלשה מיני איסורים בנזיר: הטומאה והתגלחת והיוצא מן הגפן" (משנה נזיר ו, א). הנזירות מוגבלת בזמן, ועל הנזיר נאמר כי הוא “קדוש לה׳”. לכאורה מדובר בשבח, אך לא ברור אם הפסוק מבקש להלל את הנזיר או רק להבהיר שנזירותו צריכה לנבוע ממניע דתי ואמוני.

אני כותב זאת כי קשה להבין האם התורה רואה את הנזירות כדבר חיובי. סימן השאלה הזה מתחדד כשקוראים את המשך הפסוקים, בהם כתוב שעל הנזיר להביא קורבנות בסוף תקופת נזירותו, כולל קורבן חטאת. למה חטאת? במה הוא חטא? כמו כן, בסוף התקופה עליו לגלח את ראשו בפתח אוהל מועד ולשרוף את השיער. כל התיאור הזה הוביל חלק מהחכמים למסקנה שנזירות אינה דבר מומלץ ביהדות כלל וכלל.

המתח הזה משתקף היטב במחלוקת בגמרא (בבלי תענית יא). לפי אחת הדעות, הנזיר הוא קדוש של ממש. מתוך המגבלות שהוא מקבל על עצמו מרצונו החופשי, הוא עובר תהליך רוחני של התקרבות לקב"ה. אולם הדעה השנייה בגמרא הפוכה לחלוטין, ולפיה הנזיר דווקא נחשב לחוטא. לפי תפיסה זו, יש פסול בהימנעות מתענוגות מותרים שהעולם מזמן לאדם.

דומני שמאחורי המחלוקת על דמותו של הנזיר מסתתרות שתי תפיסות עולם עקרוניות. האחת רואה בהנאות החומריות מכשול רוחני, ואילו האחרת תופסת אותן כהזדמנות לצמיחה ולעבודה פנימית. לפי הגישה הראשונה, ההתמסרות לעונג מרחיקה את האדם מן הרוח ומסיחה אותו לעיסוק בדברים חולפים. מנגד, הגישה השנייה רואה בפרישות מעין זו צדקנות מיותרת, ומבקשת לראות בהנאות הפשוטות של החיים חלק טבעי וחשוב מקיומו של האדם ומהתפתחותו.

נדמה לי שהרואים בנזיר חוטא יכולים לטעון שיש במעשיו יהירות וחוצפה. היהירות היא הניסיון להעמיד את עצמו מעל כולם. כאילו הוא אומר: "אתם הרגילים תשתו את היין שלכם אבל אני מכריז על עצמי כמיוחד". החוצפה טמונה בעצם ההימנעות מדברים שאתה יכול ליהנות מהם. יש כאן עולם עשיר כל כך ולא כל אדם מתמזל מזלו להנות מכך, מי אתה שתחליט להימנע מכל זה? כדברי התלמוד הירושלמי: "עתיד אדם ליתן דין וחשבון על כל מה שראתה עינו ולא אכל" (שבועות ח ע"א).

ברוח תפיסתו של הרמב"ם, שסבר כי לעיתים על האדם ללכת לקצה השני כדי להיגמל מדבר רע, ורק לאחר מכן לשוב אל האיזון הנכון, הציע הרב שי פירון ב"חומש אופקים" (הוצאת ידיעות אחרונות) את החלוקה הבאה בפרשנותו לפסוקים אלה: אם הנזירות היא אמצעי זמני עבור אדם שהתמכר באופן לא בריא לתענוגות, כדי שיוכל לרכוש מידות מתוקנות, הרי שהיא ראויה. אולם כאשר היא הופכת לדרך חיים, יסודה בחטא. הנזיר פורש מן ההתמודדות עם חלק ממורכבויות החיים, ובכך, לפי הרב פירון, מחמיץ דבר מה ממהות הקיום האנושי.

לפני סיום אבקש להוסיף הרהור. נזירות היא לעיתים גם קריאה לעזרה. היא מהווה הצהרה כואבת של אדם על כך שהוא לא מוצא את עצמו בעולמנו. לפני שנמהר לשפוט נזיר כיהיר, חוצפן או ככזה שעליו להיגמל מהרגלים רעים, אולי עלינו להקשיב לנזירותו בחמלה ולראות בו אדם מעט אבוד שמחפש את דרכו וקורא לנו לסייע לו.

בערב חג השבועות, חג מתן תורה, מזכירה לנו פרשת הנזיר כי תורת ישראל אינה מכוונת את האדם להתנזר ממנעמי העולם הזה, אלא דווקא לחגוג את החיים בכל מלאותם. חג שמח

מבוסס על פרק 459 – פרשת נשא: הנזיר בהסכת היומי מקור להשראה>>

תמונה ראשית: נוצרה באמצעות AI