קול קורא

ספר ויקרא מתחיל בפסוק: "וַיִּקְרָא אֶל־מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר" (ויקרא א, א). מדוע צריך היה לקרוא למשה? הרי פעמים רבות כל כך נכתב בפשטות: "וידבר ה' אל משה לאמור". אחד המדרשים שמבקשים להשיב על זה מתחיל במילים: "זה שאמר הכתוב: גַּאֲוַת אָדָם תַּשְׁפִּילֶנּוּ וּשְׁפַל־רוּחַ יִתְמֹךְ כָּבוֹד (משלי כט, כג), כל מי שהוא רודף אחר השררה שררה בורחת ממנו, ומי שהוא בורח מן השררה שררה רודפת אחריו" (מדרש אגדה בובר, ויקרא א סימן א). צריך היה לקרוא לו, משום שניסה להתרחק מעמדת השררה וההנהגה.

כדי להמחיש זאת מביא המדרש דוגמאות משאול, שלכאורה ברח מן השררה, ומאבימלך, שלכאורה רדף אחריה, ולבסוף היא ברחה ממנו. אזכורו של אבימלך בהקשר של שררה מזכיר לנו משל תנ"כי ידוע: יותם נעמד על ראש הר גריזים ונושא משל על העצים שביקשו למשוח עליהם מלך. תחילה פנו אל הזית, אך הוא סירב; לאחר מכן פנו אל התאנה והגפן, אך כולם נמנעו מלשאת בעול המלוכה וברחו מן השררה. לבסוף, בלית ברירה, פנו העצים אל האטד, חלופה פחות ראויה. מאז ועד היום מרחפת הסכנה שדווקא מי שפחות ראוי לשלטון הוא שימלוך, ואש עלולה לצאת מן האטד ולאכול את ארזי הלבנון, כפי שמתואר שם בספר שופטים.

המדרש ממשיך ומתאר כיצד ניסה משה לברוח מן השררה כבר בפגישתו הראשונה עם אלוהים בסנה הבוער. שבעה ימים, לפי המדרש, ניסה אלוהים לפתות אותו לקבל על עצמו את התפקיד. לבסוף התרצה משה, הלך אל פרעה ודרש בשם אלוהי ישראל: "שלח את עמי", אך פרעה לא הכיר באלוהיו. "אמר משה: מאי איכפת לי, אני כבר עשיתי שליחותי! הלך וישב לו, ללמדך היאך היה בורח מן השררה. ובסוף זכה והוציאם ממצרים, וקרע להם את הים, והביאם אל המדבר, והוריד להם את המן, והעלה להם את הבאר, והגיז להם את השליו, ועשה את המשכן, ואמר מכאן ואילך מה יש לי לעשות, הלך וישב. מיד קרא לו השם, שנאמר ויקרא אל משה" (שם).

לפי הדרשן ברגע שפרעה לא הכיר באלוהי ישראל, חשב משה לשמוט את שליחותו. "מה אכפת לי? אני כבר עשיתי שליחותי!". התיאור הזה נשמע כבריחה מאחריות ואכפתיות ולא כמנוס מן השררה. ואכן, קו דק מפריד בין השניים. הדרשן נוגע כאן ברגע פנימי שיכול לקרות לכל מי שלוקח על עצמו משימה ציבורית מתוך שליחות, רגע מפתה ומסוכן של "מה אכפת לי", אך רגע זה מעיד על כך שמשה לא מחפש כוח וכבוד. לעיתים, במסע לעבר הנהגה ראויה, צריך לעבור דרך חוסר הרצון להנהיג. זהו רגע שבו צריך לפתות את הזית למלוך ולא ללכת ישר אל האטד.

ואכן, אלוהים אינו מוותר למשה. וכך משה מוביל את בני ישראל בכל שלבי היציאה ממצרים ועד לבניית המשכן, וכעת, כשיש כבר בית לאלוהים, שעל פי המסורת בנייתו הסתיימה ממש היום, בראש חודש

ניסן, חושב משה שהוא יכול ללכת הצידה, לשבת, לנוח, לתת למישהו אחר להוביל. ואז: "ויקרא אל משה”.

יש לומר בכנות שפעמים רבות במציאות חיינו השררה דווקא אינה רודפת אחר הבורחים ממנה. בפועל, הבריחה מן השררה פותחת את הדלת למלוכת האטד. הדמוקרטיה התפתחה לשיטה שבה מי שאינו משווק ומוכר את עצמו, ואינו עושה כל שביכולתו כדי להיבחר, יישאר בחוץ. לכן נדמה לי שחובת "ויקרא” חלה עלינו: עלינו למצוא את מי שהכי ראויים למנהיגות ולקרוא להם, ולא לוותר.

דומני שהדברים נכונים לא רק בתפקידי הנהגה לאומיים. גם בשגרה, אם עוד יש דבר כזה, ובייחוד בימים אלה של מלחמה ומצוקה, יש לכל אחת ואחד מאיתנו תפקידים חשובים במעגלי חיינו. לכל אדם יש רגעים אישיים, משפחתיים וקהילתיים שבהם עליו לשמוע את הקריאה לנטילת אחריות ואף להנהגה. כפי שלימד אותנו ויקטור פראנקל, החיים קוראים לכולנו, שואלים אותנו שאלות, מצפים מאיתנו למעשים, והשאלה היא אם אנחנו מצליחים להטות אוזן לקריאתם. כהורה השומע את בנו הפעוט קורא לו מתוך מיטתו באמצע הלילה, עלינו לשמוע את קריאת החיים אלינו בכל יום ובכל שעה ולנסות להיענות לה בענווה.

מבוסס על פרק 425 – פרשת ויקרא: ויקרא בהסכת היומי מקור להשראה>>

תמונה ראשית: המשכן\ ויקיפדיה