מי מפחד מנשים תלמודיות

בתוך המדבר של הייצוג הנשי בתלמוד מופיעות כמה דמויות נשיות מרתקות, המאפשרות הצצה לאופנים השונים שבהם נשים נתפסו ונזכרו על ידי הגברים שכתבו את תולדותיהן. בסדרת ההרצאות "לא רק ברוריה: היכרות עם נשים תלמודיות" מציגה פרופ’ רוחמה וייס את מה שהיא מכנה “הביוגרפיה התרבותית”, נקודת ביניים בין היסטוריה למיתולוגיה, של נשים מתקופת התלמוד. דרך סיפורים שנבחרו והועברו מדור לדור, היא מצביעה על האופן שבו התרבות היהודית מספרת את סיפורה שלה באמצעות דמויות של נשים, שכל אחת מהן פיתחה אסטרטגיה ייחודית להתמודדות עם מציאות פטריארכלית דכאנית.

למרות שדרכי התמודדות אלו לא שינו את המבנה החברתי בזמנן, הן משמשות כנתיבים שסללו את הדרך לפמיניזם המודרני. “דווקא מתוך הניסיון של הנשים האלה להרים ראש מעל המים,” אומרת וייס, “אנחנו רואים שאף אסטרטגיה לא באמת עובדת. מול מערכת שלמה שמצופפת שורות, מערכת שלטת ודכאנית, אף קבוצת מיעוט לא יכולה לנצח. שינוי קיצוני מתאפשר רק שנים רבות לאחר מכן, עם הופעת מכונות הכביסה ושינויים רחבים נוספים במציאות, שאפשרו לנשים ולגברים לשנות באופן יסודי את מערכות היחסים ביניהם.”

מתוך המפגשים המרתקים בחרנו להביא כאן בקצרה שש דמויות נשיות, חמש אסטרטגיות פעולה, וכמה סיפורים טרגיים.

ברוריה: להיות הגבר המושלם

לדברי וייס, ברוריה בחרה באסטרטגיה של הצטיינות חסרת פשרות בניסיון לנצח את הגברים בכלים שלהם. "האסטרטגיה של ברוריה הייתה 'אני אהיה כמוכם, אבל פי אלף יותר טובה'", מסבירה וייס. ברוריה מתוארת כלמדנית פנומנלית שלמדה 300 הלכות ביום מ-300 רבנים והשתתפה בוויכוחים הלכתיים. עם זאת, סיפורה מסתיים בטרגדיה: לאחר שלגלגה על הקביעה ש״נשים דעתן קלה״, העמיד אותה בעלה רבי מאיר בניסיון אכזרי כששלח את תלמידו לפתות אותה ולהוכיח שדעתה קלה. לבסוף התרצתה לו, וכשנודע לה על הקשר שקשרו שני הגברים נגדה, חנקה את עצמה למוות. סיפורה נהפך לאזהרה תרבותית מפני נשים למדניות. כדי להיות בעולמם של הגברים, אנחנו מבינות מסיפורה של ברוריה, אנחנו צריכות להיות הגבר המושלם בתבל, כל מעידה קטנה תעלה לנו בהכללות מכאיבות לגבי המין הנשי כולו.

ילתא: פירוק המערכת מבפנים

ילתא, נסיכה בבלית עשירה ובתו של ״ראש הגולה״, אימצה את האסטרטגיה של פירוק מנגנוני השליטה של החכמים דרך הגחכתם - בניגוד לברוריה, שהצטרפה אל מנגנוני השליטה. לפי וייס, האסטרטגיה של ילתא היא להעביר לחכמים את המסר: "אין לכם מושג על מה אתם מדברים. כל השיחות שבמועדון הגברים הסגור שלכם לא מעניינות ולא רלוונטיות". הסיפור המפורסם ביותר עליה מספר על החכם עולא שמסרב לשלוח לה את כוס הברכה, כפי שנהוג לעשות בבבל, בטענה (שאותה הביא מארץ ישראל) ש״אין פרי בטנה של אשה מתברך אלא מפרי בטנו של איש״. בתגובה עלתה ילתא לבית היין ושברה 400 חביות יין.

"אם זו הייתה ברוריה", אומרת וייס, "היא הייתה נכנסת לחדר ומתחילה להביא להם מקורות אחרים. ילתא לא נכנסת לדיונים האלה, אבל הכעס שלה הולך ומתעצם. בעולם שבו ילתא חיה, בערך כל לידה שלישית מסתיימת במוות. העובדה שלה יש שתי בנות וחמישה בנים והיא חיה היא נס גלוי. היא ראתה הרבה חברות שלה מתות סביב מעגל הלידה.

"אחד הדברים היחידים שנשות בבל זוכות בו להכרה הוא הלידות, ובאמצעות יין הברכה בעצם אומרים להן: אנחנו מכירים בזה שאתן אחראיות על ההיריון, שאתן מסכנות את חייכן בשביל ההריון הזה. ילתה לא מוכנה לשתוק. היא מבינה שהיא אישה חזקה בקהילה – בקהילה של הנשים. היא לא יכולה לתת להם להפר מנהג בבלי כל כך חזק. היא לא יכולה לתת לאיזה סמרטוט מארץ ישראל לבוא ולנשל אותה מהמנהג הזה. היא עולה ושוברת ארבע מאות חביות יין".

אשת רבי עקיבא רחל: ציות רדיקלי

רחל, לדברי וייס, אימצה את אסטרטגיית הצייתנות הרדיקלית. היא הקריבה את עצמה באופן טוטלי למען הצלחת הגבר שלה. וייס מגדירה אותה כמודל האידיאלי של הפטריארכיה: "היא האידיאל של הצייתנות הרדיקלית... האישה שמסמנת את הגבר שיעלה לגדולה". רחל ויתרה על עושרו של אביה וחיה בעוני מרוד ובבדידות במשך 24 שנים כדי לאפשר לבעלה רבי עקיבא ללמוד תורה. היא זכתה בסופו של דבר לקבל את ההכרה של בעלה על הקורבן שהקריבה למענו שאפשר את עלותו לגדולה ("שלי ושלכם – שלה הוא") ולפי סיפור אחר, במסכת נדרים, לקבל את תכשיט ירושלים של זהב, אך המחיר ששילמה היה שעבוד קשה של חייה לטובת מילוי צרכיו של בעלה. . כאשר בתמורה היא מקבלת הכרה שמשאירה אותה בתוך הפטריארכיה – תכשיט, כי הרי זה מה שאישה רוצה, לא?

"לציות רדיקלי יש מחירים", אומרת וייס. "השעבוד הוא כל כך קשה, שהמחיר הוא כבד מאוד. צריך גם לזכור שאשת רבי עקיבא היא עד היום המודל המשובח של הפטריארכיה – זה שנלמד בבתי הספר, בוודאי בבתי ספר ובמסגרות חינוכיות שמאמינות בצייתנות הנשית הזאת. צריך לזכור שרוב הנשים שבחרו בציות רדיקלי לפטריארכיה לא זכו לגלות את עצמן בערבו של יום נשואות לרבי עקיבא, אלא לאיזה עותק מאוד דהוי של הגרסה שרצית להיות נשואה לה".

חירותא ויהודית: הליכה עד הקצה

חירותא ויהודית בחרו שתיהן באסטרטגיית ה"הליכה עד הקצה", כלומר, הפנמה של ההגדרות המעליבות של החכמים ועימות איתן. "שתיהן בחרו לקבל על עצמן את ההגדרות הפטריארכליות המעליבות והקשות ביותר לנשים ולהגיד: בואו נראה. בואו נשחק עם זה. נלך עם זה עד הקצה ונראה אם אתם באמת יכולים לחיות עם זה.

"בניגוד לאשת רבי עקיבא, רחל, שקיבלה את ההגדרה המועדפת של החכמים – הכניעות – כאן יש שתי נשים שייקחו הגדרות שגם מבחינת החכמים הן הגדרות מעליבות וישתמשו בהן בשביל לנסות להבהיר איזושהי נקודה".

חירותא היא אשתו של רב חייא בר אשי, שהתנזר ממנה מטעמי ״קדושה״. כתגובה לתפילתו החוזרת להתמודד עם היצר הרע, היא התחפשה לזונה (ששמה חירותא) ולאחר שחטא איתה והתיישב בתוך התנור כדי לפגוע בעצמו כעונש, היא גילתה לו שאותה אישה שאיתה חטא היא אשתו.

היא מתקוממת כנגד האקט הזה, אומרת וייס ומסבירה: "היא אומרת לו רצית קדושה – הייתי קדושה. מימשתי את הפנטזיות הכי פרועות שלך. עכשיו אתה מתיישב בתוך התנור – תישרף. אני כבר לא יכולה יותר להציל אותך.

"והוא אומר לה: אני לאיסור התכוונתי. זאת אומרת, אני יודע שזאת היית את, אבל רציתי רק את מה שאסור. התרבות תמשיך לראות אותו כצדיק, ואותה כזונה. אני חושבת שהגיע הזמן להפוך את הטרמינולוגיה".

יהודית היא אשתו של רבי חייא שחוותה הריונות קשים ולידות מסוכנות. יום אחד התחפשה ובאה לבית המדרש כדי לשאול את בעלה אם נשים מצוות על פרייה ורבייה. כשבעלה ענה "לא", היא שתתה סם מעקר. היא השתמשה בהלכה הגברית כדי לשחרר את עצמה מהסבל הכרוך בלידות.

"ברגע שהוא אומר לה שמצוות פרייה ורבייה לא שייכת לה", מסבירה וייס, "היא אומרת: אוקיי, תראה מה זה לא. אם אני כל פעם סובלת כל כך, מסתכנת כל כך, ואתה מעז לומר לי שזה לא שלי, אני לא יולדת יותר ילדים".

חוּבָה: הניסיון הכושל לנפרדות

חובה, אשתו של רב הונא, מייצגת את הנשים שניסו פשוט לחיות את חייהן בשקט, מחוץ למאבקי הכוח של בית המדרש, ונכשלו. חובה חיה חיים פרטיים וטבעיים: היא רעתה צאן וטיפלה בילדיה, אולם חייה נהרסו בעקבות מחלוקת הלכתית. בן חברותא של בעלה, רב עדה בר אהבה, קילל אותה בשל גידול צאן, או גילוח שיער ילדיה, לפי גרסאות שונות, בניגוד להלכה, וגרם לכך שילדיה ימותו או לא ייוולדו.

כאשר מאשימים את רב הונא במה שנעשה בביתו הוא מאשים את אשתו, או כזריקת אחריות או דווקא כאמירה ליברלית שמתייחסת לאשתו כאישה עצמאית שמקבלת החלטות אחרות ממנו.

ואולם, אומרת וייס, "בשום מקום, בטח לא בחברה פטריארכלית, אישה לא יכולה לחיות בנפרד מבעלה". היא מסבירה: "נדמה לי שהאסטרטגיה של חובָה היא הניסיון הזה להגיד: 'עזבו אותי. אני לא רוצה לנצח אתכם. אני לא רוצה להיות חזקה בעולם שלכם. אני לא רוצה שום דבר. אני רק רוצה להיות בחובָה. אני רק רוצה להיות בתוכי. אני רוצה להיות עם עצמי, עם הצאן ועם הילדים שלי. תנו לי לחיות בשקט'״.

"זה לא יעבוד לה, כי ברגע שאת נקלעת לסיטואציה, בלי כוונה ולא בטובתך, את תשלמי את המחיר שהפטריארכיה גובה. בוודאי אם את נשואה לפטריארך, לגבר חשוב כמו רב הונא".
תמונה ראשית: "מלכת השבת"\ ויקיפדיה