ריקוד האמון

פעמים רבות מתעוררת בי חמלה על המרגלים, שלפי הסיפור נדמה שרק מילאו את תפקידם. כזכור, אלוהים מורה למשה לשלוח אנשים לתור את ארץ כנען, ומשה בוחר נציג מכל שבט ושולח אותם למשימה עם ההנחיות הבאות:

עֲלוּ זֶה בַּנֶּגֶב וַעֲלִיתֶם אֶת הָהָר. וּרְאִיתֶם אֶת הָאָרֶץ מַה הִוא וְאֶת הָעָם הַיֹּשֵׁב עָלֶיהָ הֶחָזָק הוּא הֲרָפֶה הַמְעַט הוּא אִם רָב. וּמָה הָאָרֶץ אֲשֶׁר הוּא יֹשֵׁב בָּהּ הֲטוֹבָה הִוא אִם רָעָה וּמָה הֶעָרִים אֲשֶׁר הוּא יוֹשֵׁב בָּהֵנָּה הַבְּמַחֲנִים אִם בְּמִבְצָרִים. וּמָה הָאָרֶץ הַשְּׁמֵנָה הִוא אִם רָזָה הֲיֵשׁ בָּהּ עֵץ אִם אַיִן (במדבר יג, יז-כ)

על התרים לבדוק את הארץ עצמה - אם היא טובה ואם יש בה אוכל; ואת העם שיושב בארץ - אם הוא חזק ומבוצר. אחרי 40 יום הם חוזרים מהמשימה ומדווחים שהארץ "זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הִוא" (במדבר יג, כו), אבל העמים היושבים בה חזקים ומבוצרים. כלב משתיק אותם ואומר: "עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ" (במדבר יג, ל), אבל חבריו חולקים עליו. לשמע דברים אלה נוצר משבר בעם: אנשים מתחילים לבכות, המורל יורד וכמה מהם אומרים זה לזה: "נִתְּנָה רֹאשׁ וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה" (במדבר יד, ד). בשלב זה מתערב יהושע בן נון, גם הוא מהתרים את הארץ, ומצדד בדעתו של כלב בן יפונה, אך ללא הועיל.

לכאורה, יש כאן מחלוקת לגיטימית: כל אחד אמר את דעתו הכנה על בסיס מה שראה; הרי בדיוק לשם כך הם נשלחו לשם מלכתחילה. קשה אפוא להבין מהו החטא הגדול שטמון כאן, ואולם, דברי אלוהים למשה יכולים אולי לסייע לפענח את התעלומה. "וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה עַד אָנָה יְנַאֲצֻנִי הָעָם הַזֶּה וְעַד אָנָה לֹא יַאֲמִינוּ בִי בְּכֹל הָאֹתוֹת אֲשֶׁר עָשִׂיתִי בְּקִרְבּוֹ?! (שם, יא). מתברר שזה היה הקש ששבר את גב הגמל. שוב ושוב הביע העם חוסר אמון באלוהים, ועכשיו פשוט נמאס לו. אלוהים רוצה להשמיד מייד את כל העם, אבל משה משכנע אותו לסלוח. "סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ" (במדבר יג, כ), אומר לו אלוהים ומוותר על הרעיון להשמיד את כולם במגפה, אבל מטיל עונש נוראי: הוא יהרוג את המרגלים, חוץ מאת יהושע ואת כלב כמובן, ואז הוא יוליך את העם במדבר 40 שנה (!) – שנה אחת על כל יום שבו תרו המרגלים את הארץ. מדוע? כי הם לא האמינו בו.

אי אפשר להיכנס לארץ ללא אמון, מאחר ואי אפשר לצאת למלחמה בלי אמון. זה היה נכון לפני אלפי שנים, וזה נכון גם היום. כדי שעם ינצח מלחמה צריך אמון בסיסי לפחות בין חלקי העם, ובין העם להנהגה הפוליטית והמקצועית. זהו אחד האתגרים הקשים ביותר שישראל עומדת בפניהם כיום. ניהול מלחמה בתוך מה שנראה כאמון שברירי ביותר.

חוקרת הפסיכולוגיה פרופ' רות מאיו מגדירה כך אמון: "מצב שבו אני חשה פגיעה ושמה את ביטחוני בידי אדם אחר, מתוך מחשבה שהוא יעשה את הדבר הטוב ביותר עבורי" (מתוך ריאיון עימה לפודקאסט של המכון הישראלי לעיתונות). לפי מאיו, תחושת האמון נובעת הן מהשפעת המצב החיצוני לי והן מהפנימיוּת שלי – מאופיי וממה שחוויתי במהלך חיי. אגב, מצב של אמון אינו בהכרח המצב האוטומטי שלנו. הוכח שאנשים מגיבים באופן שונה לתווי פנים שנתפסים כאמינים מאשר לתווי פנים שנתפסים כלא-אמינים (אף שעובדתית, אין קשר בין תווי הפנים לאמינות). כאשר הראו לנבדקים תמונה של פנים אמינים וביקשו מהם להגיב למילה כלשהי, האסוציאציות שלהם היו מקושרות באופן ישיר למילה, ואילו כאשר הראו לנבדקים תמונה של פנים לא-אמינים וביקשו שיגיבו לאותה המילה, המילים האסוציאטיביות היו בעצם חלופות למילה המקורית. כלומר, במצב של אי-אמון, ברירת המחדל שלנו היא לחשוב על אלטרנטיבה.

וזהו סיפור המרגלים: עשרת המרגלים שהוציאו דיבת הארץ ויהושע וכלב ראו אותה המציאות, אלא שהעשרה היו במצב של אי-אמון, כמו רוב העם, וזו הסיבה שהם מייד חשבו על חלופה: "נִתְּנָה רֹאשׁ וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה" (במדבר יד, ד). יהושע וכלב והמעטים שהקשיבו להם היו מלכתחילה במצב של אמון, ולכן אמרו מייד שאין מה לדאוג.

מידת האמון שיש בנו מלכתחילה, בלי קשר למקרה הנדון, תגרום לנו לפרש אחרת לגמרי את הסיטואציה. החטא הגדול של בני ישראל ושל עשרת המרגלים היה שהם מלכתחילה היו במצב של אי-אמון באלוהים ובמשה.

אמון עלול לגרום לנו לפרש מציאות באופן שייצור קונספציות מסוכנות; אי-אמון עלול לגרום לנו למרוד ולדחוף לעבר חלופה, גם כאשר זו גרועה בהרבה. זה וגם זה הם הטיות בעייתיות. אבל לעיתים, כמו בשעת מלחמה, העדר אמון עלול לשאת איתו מחירים כבדים, כבדים מדי.

בשם צוות בית אבי חי ובשמי אני מאחל לנו ימים בטוחים ושנדע בעת הזו לרקוד בצורה זהירה את ריקוד האמון.
שבת שלום.

מבוסס על פרק 242 – פרשת שלח לך: "אמון" מתוך ההסכת היומי "מקור להשראה"

תמונה ראשית: נוצרה באמצעות AI