למי שייכת הרוח?

בני ישראל נמצאים במשבר. הם מתגעגעים לבשר, לדגה, לקִּשֻּׁאִים, לאֲבַטִּחִים, לבְּצָלִים וְלשּׁוּמִים שהיו במצרים. העם בוכה ומתלונן, ומשה פונה לאלוהים בטקסט נוגע ללב:

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל יְהוָה לָמָה הֲרֵעֹתָ לְעַבְדֶּךָ וְלָמָּה לֹא מָצָתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ לָשׂוּם אֶת מַשָּׂא כָּל הָעָם הַזֶּה עָלָי. הֶאָנֹכִי הָרִיתִי אֵת כָּל הָעָם הַזֶּה אִם אָנֹכִי יְלִדְתִּיהוּ כִּי תֹאמַר אֵלַי שָׂאֵהוּ בְחֵיקֶךָ כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת הַיֹּנֵק עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתָיו. (במדבר יא, יא-יב)

אלוהים נענה לפנייתו ומורה לו לאסוף שבעים איש מזקני ישראל ולקחת אותם לאוהל מועד. שם, בטקס מיוחד, מבטיח לו אלוהים: "וְאָצַלְתִּי מִן הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלֶיךָ וְשַׂמְתִּי עֲלֵיהֶם וְנָשְׂאוּ אִתְּךָ בְּמַשָּׂא הָעָם וְלֹא תִשָּׂא אַתָּה לְבַדֶּךָ." (שם, יז). אם עד עכשיו רק משה התנבא, אולי חוץ מכמה מקרים בודדים, מעתה יהיו שבעים אנשי רוח מלבדו, והם יוכלו לסייע לו במשימה המנהיגותית הקשה כל כך של החזקת העם. תוך כדי הטקס קורה פתאום משהו לא-צפוי:

וַיִּשָּׁאֲרוּ שְׁנֵי אֲנָשִׁים בַּמַּחֲנֶה שֵׁם הָאֶחָד אֶלְדָּד וְשֵׁם הַשֵּׁנִי מֵידָד וַתָּנַח עֲלֵיהֶם הָרוּחַ וְהֵמָּה בַּכְּתֻבִים וְלֹא יָצְאוּ הָאֹהֱלָה וַיִּתְנַבְּאוּ בַּמַּחֲנֶה. וַיָּרָץ הַנַּעַר וַיַּגֵּד לְמֹשֶׁה וַיֹּאמַר אֶלְדָּד וּמֵידָד מִתְנַבְּאִים בַּמַּחֲנֶה. וַיַּעַן יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מְשָׁרֵת מֹשֶׁה מִבְּחֻרָיו וַיֹּאמַר אֲדֹנִי מֹשֶׁה כְּלָאֵם. וַיֹּאמֶר לוֹ מֹשֶׁה הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי וּמִי יִתֵּן כָּל עַם יְהוָה נְבִיאִים כִּי יִתֵּן יְהוָה אֶת רוּחוֹ עֲלֵיהֶם. (במדבר יא, כו-כט)

בשעה ששבעים הזקנים מתנבאים באוהל מועד, לפתע מתנבאים אלדד ומידד בתוך המחנה. יהושע בן נון חש שמדובר בערעור על מנהיגותו של משה ומציע לכלוא אותם. תשובתו של משה מדהימה בשני חלקיה. בחלק הראשון משה אומר: ״הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי?".  משה נוגע בשורש העניין - קנאה. מאחורי הדאגה העמוקה לכאורה לממשל תקין ולשמירה על ההיררכיה של הסמכויות הרוחניות, מסתתרת אותה מפלצת ירוקה שאורבת לנו במקומות רבים כל כך.

הרש"ר הירש הסביר במקום אחר שיש קשר עמוק בין קנאה לקניין. הקנאה מתחילה בתחושת בעלות על משהו. תחושת הבעלות מובילה לצרות העין - עיני צרה בך כי אני חושב שמה שכרגע יש לך הוא שלי, או ראוי שיהיה שלי, ורק שלי! שורש הקנאה מצוי בקניין ובבעלות. יהושע חושב שהבעלות המוחלטת על עולם הרוח היא של משה. רק הוא יחליט מי מתנבא ואיפה. משה לא מקבל את קנאתו; הוא אינו חושב שהוא הבעלים של הרוח. והינה, כך כותב הרש"ר בפרשנותו לפסוקים שלנו:

הופעת אלדד ומידד בשעת מינוי הזקנים לסנהדרין הראשונה, וכן דברי משה שנאמרו באותה שעה, הם בעלי חשיבות עליונה לכל הבאים אחריהם. כי נתגלה כאן שמינוי הרשות הרוחנית העליונה בישראל לא באה לייסד מונופולין של הרוח, כי הכישרון הרוחני הניתן מאת ה' איננו מותנה בשום משרה ותפקיד, והאחרון בעם ראוי ליטול חלק ברוח ה' - לא פחות מן הראשון במשרה רמה. אולם דברי משה הם מופת נצחי לכל המורים והמנהיגים בישראל המורה להם, כי האידיאל העליון של פעילותם יוגשם כאשר יזכו להיות מיותרים בעם בהגיע העם בכל שכבותיו לאותה מעלה רוחנית, שאין הוא זקוק עוד למורים ולמנהיגים!" (רש"ר הירש, פרשנות על התורה, במדבר יא, כט)

לאיש אין בעלות על הרוח. העובדה שמישהו מוצב במשרה מסוימת - גם אם המשרה היא רב ראשי או ראש ישיבה או עורך בהוצאת ספרים או פרופסור באוניברסיטה או כל בעל משרה אחרת שקשורה לעולמות הרוח – אינה הופכת אותו כהוא זה לראוי יותר להובלה, להוראה ולהתבטאות בנושאי רוח. השאלה אינה מה היא משרתך, אלא מה טיב הרוח שאתה מביא לעולם. המטרה של כל איש ואשת רוח צריכה להיות שכבר לא יצטרכו אותם.

ובדברים האלה של משה מסתתר עוד משהו. הרש"ר כתב: "אין לך אדם שאי אפשר להתקיים בלעדיו, והדברים אמורים אפילו במשה. גם בני דורו חייבים לדעת שעתידה האומה להתקיים גם בלעדיו" (שם). בתי הקברות מלאים באנשים שאין להם תחליף. לכל אישה ולכל איש, לכל מורה ולכל מורה, לכל מנהיגה ולכל מנהיג, חשובים ונפלאים ככל שיהיו, אפילו למשה בכבודו ובעצמו, תמיד יש תחליף. נראה שלא במקרה משה אומר את הדברים האלה ליהושע בן נון - האיש שבעוד כמה שנים יהיה המחליף שלו.

וּמִי יִתֵּן כָּל עַם יְהוָה נְבִיאִים.

שבת שלום

מבוסס על פרק 237 – פרשת בהעלותך: "כל עם ה' נביאים" מתוך ההסכת היומי "מקור להשראה"