בית אבי חי גאה להציג את חמשת הזוכים בתחרות כתיבה יוצרת לילדות ולילדים של "בית חולים לספרים" וכראמל (הסופרת מאירה ברנע גולדברג)

לכבוד שבוע הספר העברי התקיימה תחרות כתיבה יוצרת לילדים ולילדות, הנושא הנבחר השנה: סודות ההיעלמות.
כמו החתול הקסום, שיודע להיעלם ולחזור בדיוק בזמן הנכון, כך גם הספרים שלנו מלאים בתעלומות מסתוריות של דמויות נעלמות: אז היכן בעצם הם מסתתרים כשהם לא כאן? איך אנחנו מרגישים כשמשהו או מישהו שחשוב לנו נעלם? ומה גורם לדברים ללכת לאיבוד לתמיד, או לשוב פתאום ברגע לא צפוי?
בתחרות השתתפו ילדים וילדות בכיתות ג-ו ששלחו שיר או סיפור קצר על היעלמויות מסתוריות של אנשים, של חפצים, של חיות... של דברים שנעלמו לבלי שוב, או שאולי נעלמו וחזרו אלינו באורח פלא.

ואלו הזוכים,

מקום 1 - כוח המשיכה נעלם – ואנחנו נשארנו תקועים בתקרה עם פיצה\ נווה עבו

יום שני. שבע בבוקר. בנצי) אבל כולם קוראים לו "בנצי-הפוך"(מתעורר, מפהק, מנסה לרדת מהמיטה – ופשוט מרחף למעלה.
"או-קיי," הוא לוחש לעצמו, "או שאני חולם, או שקיבלתי קידום לבלון יום הולדת בן 12".
הוא מסתובב בחדר כמו דג זהב באקווריום הפוך. אמא שלו נכנסת, רואה אותו מרחף, ואומרת: "תוריד את עצמך מהתקרה או שאין קורנפלקס עם שוקו!" "אמא! אני לא עושה את זה בכוונה!" "גם כשפיצצת את המיקרוגל עם נקניקייה אמרת את זה!"
אבל בנצי לא היה לבד. כל העיר נכנסה לסחרור – תרתי משמע.
חתולים ריחפו לתוך מכונות פופקורן, שליח של וולט פשוט נסע באוויר ושאל "מישהו הזמין שקשוקה לענן?", וילד אחד נשאב לתוך עפיפון.
מישהו מהעירייה צרח: "חוקי הפיזיקה התפטרו! נשארנו רק עם חוק הסנדוויץ' – אם זה נופל, זה תמיד
עם הצד של הגבינה כלפי מטה!"
העיר נכנסה לבלגן אולימפי: שיעור ספורט נהפך לטורניר "מי ייתקע הכי הרבה זמן במאוורר תקרה".
אנשים שתו מים עם קש, אבל הקש שתה אותם בחזרה.
סבתא אחת קראה לזה "סוף סוף הרגליים שלי לא כואבות – כי הן לא נוגעות ברצפה!"
בנצי החליט לפתור את התעלומה. הוא טס באוויר לבית של המדען הכי לא אמין בעיר – פרופסור בוריס בלט - ניוטון – שהמציא בעבר: שואב אבק שמנגן ראפ טוסטר שמקפיץ פיתה לגובה של 3 מטר ותחתונים נגד ברקים) לא עובד, אבל נשמע מגניב (הפרופסור ישב על התקרה כמו לטאה עצובה, ואמר:
"הבעיה התחילה כשניסיתי למשוך את השלט של הטלוויזיה עם מגנט. בטעות משכתי... את הירח." "את הירח?!"
"חשבתי שזה כדור פינג פונג ענק. עזוב, היה לילה משוגע. אני עייף, והירח היה מגר ד לי בעין."
כדי להחזיר את הירח למקום, בנצי הציע לשלוח לו פיצה משפחתית עם תוספת כוכבי לכת.
הם חיברו את הפיצה לטיל, כתבו על הקופסה "לאכול בזהירות – חם כמו
השמש", ושיגרו אותו עם פתק:
"אם אתה מחזיר את עצמך למסלול – יש קינוח!"
הירח לא עמד בפיתוי) כי הוא שמן בסתר (,חזר למקום, והכוח הכבידתי קפץ
כמו ילד שחזר מהחופש הגדול – מבולבל, רעב, אבל נוכח.
כולם נפלו חזרה לרצפה: סבתא של בנצי נחתה על רולדת קצפת וצעקה "נחיתה רכה!"
הכלב שלהם שינה צבע באמצע הנפילה) כנראה מרוב הלחץ (ראש העיר נחת בתוך דוכן נקניקיות, והוכרז כ"מאובן העירוני"
ומאז, בכל יום חמישי בשעה 14:00, כשכוח הכבידה שוב יוצא להפסקת סיגריה קוסמית – העיר כבר יודעת: לקשור את הילדים, לחגור את החתולים, ולבדוק שאין פיצה באופק.

מקום 2 - היא נעלמה ביום שבו האור נשבר אחרת / נועם כץ-זלוצ'ין

היא נעלמה ביום שבו האור נשבר אחרת. הרחובות נראו אותו הדבר – מכוניות חונות, קולות ילדים מרחוק, חתול על גדר. אבל משהו באוויר היה מתוח מדי. שקט מדי. היא פשוט לא חזרה מבית הספר.
אמא שלה אמרה שראתה אותה יוצאת כרגיל בבוקר. התיק היה על גבה, השיער קלוע בצמות. שום דבר יוצא דופן, חוץ מציור קטן שהיא תחבה אל תוך ידה ברגע האחרון. ציור של ציפור ירוקה, עם כנפיים ארוכות וקצה מקולקל במקצת, כאילו היד רעדה.
זה לא היה הציור הראשון. בשבועות האחרונים היא ציירה רק את זה – שוב ושוב, את אותה הציפור. לפעמים לבד, לפעמים בלהקה, ולפעמים כחלק ממעגל ששרף את הדף כולו בקווים משונים.
אף אחד לא התייחס ברצינות. ילדים מציירים דברים. דמיונות. אבל אז היא נעלמה. ואז ציורים אחרים החלו להופיע.
הם נמצאו על דלתות בתים, על קירות תחנת האוטובוס, על ספסל בגינה הציבורית. תמיד באותו צבע – ירוק עמוק, כמעט זוהר, עם נגיעות זהב. הציפורים חזרו בכל פעם, גדולות יותר, מפורטות יותר, עיניהן מביטות החוצה כאילו הן מחפשות מישהו.
בערב השלישי, כשכולם כבר ידעו שהיא נעלמה, אחותה הקטנה מצאה את המחברת שלה מתחת למיטה. דפים קרועים, כתמים כהים בקצוות, ומילים שרשומות בלחישה: “הן לוקחות אותי איתן, כי אני מבינה את השיר.” אף אחד לא הבין למה הכוונה. אבל הקוליבריים – זה היה השם שהיא נתנה להן – המשיכו להופיע. כל מי שנגע באחד הציורים הרגיש תחושת קור, כאילו היד שלהם נבלעת לרגע במשהו אחר. כאילו משהו בציור רוצה לצאת.
אז אנשים הפסיקו לגעת בהם. רק הביטו. ואז ניסו להתעלם.
ביום העשירי, ילד אחר נעלם. גם הוא דיבר על ציפורים. גם הוא צייר. הפעם הציורים הופיעו במעגל שלם סביב מגרש המשחקים, כל אחת מהם מסתובבת בכיוון הפוך לשנייה, נוצותיהן משופשפות זהב כהה.
הורים סגרו את הדלתות. בתי הספר עברו ללמידה מרחוק. איש לא דיבר על זה בגלוי, אבל כולם ידעו – משהו קורה. והקוליבריים? הם לא נראו יותר רק בציורים. פעם אחת, אמא אחת נשבעה שראתה ציפור כזו פורחת בשמיים בלילה – כנפיים כמו משי, אבל לא באמת עפה. כאילו נמשכה בחוטים.
אז התחילו הלחישות. שהן לא רק ציורים. שהן לא רק סמלים. שהן באות לקחת את מי שמביט בהן יותר מדי זמן. שזו לא היעלמות – זו הזמנה.
ואף אחד עוד לא חזר.

מקום 3 - לאן נעלם שוקו? / נגה דורון

זה היה יום שמשי, היה נעים בחוץ וכמו כל בוקר, שוקו ואני ישבנו על הדשא בפארק
כשהוא יושב לצידי, עם הראש שלו בין הידיים שלי. ליטפתי אותו והוא התכרבל וליקק לי
את הזרוע. הייתי בדיוק באמצע קריאת פרק מותח בשרלוק הולמס, כשלפתע נשמעה
האזעקה. אני כבר רגילה לאזעקות כי אני גרה בעוטף עזה ומי שגר שם שומע הרבה את
הצליל הזה, אבל שוקו הכלב שלי, שאימצנו רק לפני חודש, נבהל וברח רחוק.
אמא, שישבה בספסל לידי, זינקה וגררה אותי למרחב המוגן הקרוב ולא הקשיבה לי
כשאמרתי לה שאני לא יכולה להיכנס כי שוקו ברח והלך לאיבוד.
בממ"ד ישבתי בוכה, עם הראש בין הידיים, חושבת על שוקו שנעלם וכמעט לא שומעת
את אמא שמנחמת אותי ואומרת לי שוב ושוב שאנחנו נמצא אותו. מאז כבר עבר שבוע
ותלינו בכל המושב מודעות שמבקשות שמי שימצא אותו יתקשר אלינו, אבל עדין לא
קיבלנו אפילו שיחת טלפון אחת.
היום כבר התחלתי ממש לאבד תקווה כי מחר אנחנו צריכים לפנות את הבית ולעבור
לבית מלון באילת וידעתי שאם נעזוב עכשיו, אין סיכוי ששוקו ימצא אותי.
כשהתעוררתי בבוקר, עייפה ועצובה, אחרי לילה שלא ישנתי בו מרוב דאגה לשוקו,
לקחתי את כל המזוודות שלי ונכנסתי למכונית עם אמא ואבא. נסענו זמן שלי הרגיש כמו
נצח ואז הגענו לבית המלון. אחרי שפרקנו את הציוד בחדרים שלנו, אמא ואבא ירדו
לבריכה ואני נשארתי בחדר, כי הייתי עצובה מידי בשביל ליהנות.
כשאמא ואבא חזרו, הם ניסו לעודד אותי בכך שסיפרו על הספרייה הענקית ועל הדשא
שבו אוכל לשבת ולקרוא בשמש, אבל ידעתי שאני לא אוכל ליהנות מזה בלי שוקו.
עבר כבר חודש מאז שעברנו למלון ומאז ששוקו נעלם. אני משתדלת ליהנות במלון כי אני
רוצה לשמח את אמא ואבא, שממש עצובים בזמן האחרון מהמלחמה ומזה שהיינו
צריכים לפנות את הבית שלנו. אני לא רוצה להכביד עליהם עם הדאגה אלי, אבל למרות
שאני ממש משתדלת לשחק עם הילדים, לקרוא ולהיות בבריכה - בלב אני לא פחות
דואגת מאמא ואבא. קשה לי שעזבנו את הבית שלנו ואני ממש דואגת לשוקו, שהוא עדין
גור וכנראה מסתובב שם לבד ולא יודע מה לעשות.
בערב, כשהתכוונתי להיכנס למיטה, לקרוא סיפור לפני השינה, אמא נכנסה לחדר בריצה
ועל הפרצוף שלה היה מרוח חיוך גדול שלא ראיתי כמוהו מתחילת המלחמה. היא
אמרה לי ״היום כשהסתכלתי באינטרנט לקרוא חדשות, ראיתי מודעה על כלבים
לאימוץ״. "אמא!", קטעתי את דבריה, "את רוצה שנאמץ כלב חדש?? אין סיכוי!". "לא!
ממש לא!" הסבירה אמא, "זאת הייתה מודעה על כלבים שנמצאו בעוטף עזה, אז
הסתכלתי בתמונות שהיו באתר ואת לא תאמיני מי היה שם - שוקו!". "מה??? אני לא
מאמינה!" צעקתי, "איפה הוא??? מתי נוכל לקחת אותו??“, "אל תדאגי" היא אמרה
וקראה לאבא, שעכשיו שמתי לב שעומד בפתח החדר וממתין. ״תכניס אותו״ אמרה,
ואבא נכנס לחדר ובזרועותיו שוקו בכבודו ובעצמו, מתפתל ורק רוצה להגיע אלי.
לקחתי את שוקו בידיי והייתי מאושרת, כי כששוקו איתי - ידעתי שאני אוכל להתמודד
♥ עם הכל

מקום 4 - נעלם אבל לא בלתי נראה\ אוריאל חצרוני 

ערב. אני שוכבת במיטה וקוראת ספר. אני נעלמת לתוך עצמי, לתוך המחשבות שלי. לא לכל האנשים יש את היכולת
הזאת. אני שמחה שיש לי אותה. אני נזכרת ביום שהיה לי היום בבית הספר. אני זוכרת את זה כאילו עכשיו ממש זה
קרה: "סתומה במח!" אני עדיין שומעת את יאיר צועק. "דפוקה, מטומטמת, למה נולדת, אוטיסטית!" אוטיסטית. זה
הכי מעליב. לכל שאר ההעלבות יש לי תשובות, כמו "ואתה לא?" או "שמעתי משהו?".
לא, הוא לא אוטיסט, וכן, אני שומעת משהו, כי מהשימוש במילה ''אוטיסט'' בתור קללה אי אפשר להתעלם. למה? אני
אוטיסטית ואני גאה בזה. רוב האנשים חושבים ש"אוטיסט" זה קללה. אפשר להתעלם מדפוקה, כי אני לא דפוקה, זה
בדוק. מהאוטיזם שלי אי אפשר להתעלם. אני אוטיסטית. גם זה בדוק. האוטיזם מלווה אותי לכל מקום, לטוב ולרע.
הרבה טוב, ופחות רע בעיני. אני יכולה לשמוע אנשים מרכלים עלי במבואה, אפילו כשאני בכיתה. כשאני רואה משהו,
תמונה למשל, אני מבחינה מיד בכל נקודה קטנה, בכל הפרטים. בהפסקות אני כותבת סיפורים ושירים, או שאני יושבת
על ספסל וקוראת. אומרים שאני ''יצירתית מדי'' למרות שלא נראה לי שיש כזה דבר. אבל כמו שאמרתי, יש גם את
הצד הלא טוב. למשל, פעם אחת כשיעל נעלבה מאיתמר, ניסיתי לומר לה משהו מעודד, והיא קיבלה את זה בתור
העלבה. אני נעלבתי כי חשבתי שהיא חושבת שאני לא יודעת לשפר את ההרגשה. זה קורה לי גם להפך. בקיצור,
ל''אוטיסטית'' יש לי רק תשובה אחת: ''נוירוטיפיקל.''
אני חוזרת לספר שלי. אני קוראת עד שאני שומעת את אמא קוראת שזמן לכבות את האור. אני מסיימת את העמוד
ומכבה.
אני מתעוררת במצב-רוח מרומם. אני מתארגנת, אוכלת ארוחת בוקר ויוצאת ברגל לבית הספר. העשב לח ומכוסה
בטיפות טל זעירות שהשמש טרם יבשה. אני מדמיינת שבלילה בכה פה פנתר לבן, הוא מחפש את הדרך חזרה ליער
ולא מוצא אותה. אני עוברת ליד עץ האלון העתיק, שהוא החבר הכי טוב שלי. תמיד הוא שמח לשמוע מה היה בבית
הספר, עם מי רבתי, ותמיד הוא שותק. הוא רק מקשיב, וזה יותר משפר את מצב הרוח שלי מכל דבר אחר. אני חוצה
כביש, ומגיעה. אני מרגישה כאילו אלף יאירים לא יכולים להרוס לי את ההרגשה הנהדרת הזאת. אני נכנסת לכיתה.
מתחילים את היום בשיעור אנגלית. רוב הילדים לא מרוצים אבל לי כיף, והמורה מסבירה ממש טוב. אני פותחת את
החוברת ומתחילה לעבוד. השיעור נגמר, ואני מוציאה ספר ומתחילה לקרוא.
היום ממשיך להתנהל כרגיל, אבל מרגישים משהו באוויר, אני לא יודעת מה בדיוק. השעה שתים-עשרה בצהריים.
המורה ויאיר עומדים ליד הלוח. המורה רוצה להתחיל לדבר, אבל יאיר מדבר לפניה. מחר אני עוזב. הוא אומר. זה
מעורר מהומה בכיתה. בחבורה של יאיר מתעצבנים, רוב הבנות שמחות, ואני לא מרגישה כלום. אני מנסה להבין מה
זה אומר. יאיר נעלם? באמת? נעלם! לתמיד? לא בטוח. אבל הוא נעלם. לפחות בינתיים.
למחרת בערב אני שוכבת במיטה וקוראת ספר. יאיר עזב היום. עשו לו מסיבת פרידה. הפתעתי את עצמי בזה שהייתי
קצת עצובה. אני שואלת את עצמי בפעם הראשונה לאן נעלם הפנתר הלבן ביום, ומוצאת תשובה: הפנתר הזה הוא חלק
ממני. בלילה הוא לא מחפש את היער, אלא מחכה שאעבור לאסוף אותו בדרכי לבית הספר.

מקום 5 - אבא שלי האציל/ אביתר מולדובן

אני ילד שאבא שלו נעלם
נעלם בשביל כולם
נעלם בשביל שאתם תחייכו
נעלם בשביל שאתם תשמחו
נעלם והלך לצבא
הוא חזר רק פעם בחודש חודשיים…
ובצבא בקושי שתה מים
ועכשיו הוא הולך לי שוב
ואני ממש מקווה שישוב
שישוב לי בריא וחזק כרגיל
ושלא יפגע שום טיל
שיחזור לי אותו אבא אציל
ושהקדוש ברוך הוא אותו יציל