מים מרים ויחסים רעילים

השבוע נעסוק בטקס יוצא דופן וקשה. הפרשה עוסקת במצב שבו אדם חושד באשתו ששכבה עם גבר אחר והאישה מכחישה זאת. במקרה כזה על הבעל הקנאי להביא את אשתו לפני הכוהן עם קורבן מנחה מקמח שעורים, והכוהן לוקח מים קדושים בכלי חרס, מערבב בהם עפר מקרקע המשכן, פורע את ראש האישה (סמל של השפלה), נותן לה להחזיק את הקורבן ואז אומר לה את הטקסט הבא:

אִם לֹא שָׁכַב אִישׁ אֹתָךְ וְאִם לֹא שָׂטִית טֻמְאָה תַּחַת אִישֵׁךְ הִנָּקִי מִמֵּי הַמָּרִים הַמְאָרֲרִים הָאֵלֶּה. וְאַתְּ כִּי שָׂטִית תַּחַת אִישֵׁךְ וְכִי נִטְמֵאת וַיִּתֵּן אִישׁ בָּךְ אֶת שְׁכָבְתּוֹ מִבַּלְעֲדֵי אִישֵׁךְ. וְהִשְׁבִּיעַ הַכֹּהֵן אֶת הָאִשָּׁה בִּשְׁבֻעַת הָאָלָה וְאָמַר הַכֹּהֵן לָאִשָּׁה יִתֵּן יְהוָה אוֹתָךְ לְאָלָה וְלִשְׁבֻעָה בְּתוֹךְ עַמֵּךְ בְּתֵת יְהוָה אֶת יְרֵכֵךְ נֹפֶלֶת וְאֶת בִּטְנֵךְ צָבָה. וּבָאוּ הַמַּיִם הַמְאָרְרִים הָאֵלֶּה בְּמֵעַיִךְ לַצְבּוֹת בֶּטֶן וְלַנְפִּל יָרֵךְ.

 

 וְאָמְרָה הָאִשָּׁה אָמֵן אָמֵן. (במדבר ה, י"ט-כ"ב).

הכוהן משקה את האישה מהמים האלה. אם לא קורה דבר, היא מתנקה מאשמה, ואם חטאה, אז בדרך נס פוגעים המים בגופה בצורה קשה: הירך שלה שוקעת והבטן שלה מתנפחת. אין ספק כי זהו טקס משפיל וקשה, ואולם, הטקס תמוה לא רק מבחינה מוסרית: זהו המקום היחיד בכל התורה שבו מבררים את המציאות באמצעות מעין מעשי ניסים. כדברי הרמב"ן: "אין בכל משפטי התורה דבר תלוי בנס זולתי העניין הזה".

פרופ' יעקב ליכט מראה במחקריו שהפנייה למעשי ניסים כדי להכריע דין משפטי הייתה נהוגה בכל מיני תרבויות קדומות, וברוב המקרים התרחשה פגיעה פיזית במי שעמד לדין במהלך הטקס. למשל, הכרעת דין שנקבעה על פי האופן שבו הגליד פצע הכוויה שנגרם מברזל מלובן לוהט שהנאשם אולץ להחזיק. אחסוך מכם את הדוגמאות הקשות יותר. טקס שתיית המים הוא כנראה חלק מאותה תופעה קדומה.

בספרות חז"ל ובהלכה פיתחו ושינו חלק מהטקס הזה ומהתנאים לקיומו. בטקס המחודש על הבעל המקנא להתרות באשתו שאם תתרועע בסתר עם הגבר החשוד, הוא יביא אותה לפני הכוהן, ועליו לעשות את זה בפני עדים. יתרה מזאת, על פי ההלכה אין דרך לחייב את האישה לעבור את הטקס, והיא רשאית להתגרש מהבעל, אלא שאז היא יוצאת בלא הכתובה. ואולם, השינויים לא היו רק לטובת האישה. פרופ' רוחמה וייס תיארה את הטקס החז״לי בטור שלה ב-YNET: "ההוקעה הפכה לפומבית, האשה הוצגה לפני כל הקהילה במערומיה, תהליך ההפשטה המתואר במשנה במסכת סוטה בהרחבה, הוא אלים ומבטא פנטזיות מיניות אלימות כלפי נשים; מעמידים את הסוטה בפני כל הקהילה ומפשיטים אותה - מסירים את תכשיטיה, קורעים את בגדיה, מלבישים אותה בבגדים שיכערו אותה, הכהן בודק את שדיה, כורכים סביב גופה חבל, דורכים על הכפה שהייתה על ראשה ועוד".

בכנות, לפעמים קשה לי לקרוא במקורות שלנו. הטקס הזה מעורר בי תחושות של דחייה וביקורת חריפה. טקס זה, כמו מצוות והלכות רבות שקשורות במגדר, הוא תוצאה של השתתת תרבות שלמה על יחסי שליטה של גברים בנשים; על פטריארכיה מובהקת; על המחשבה שלגבר יכולות להיות כמה נשים ולאישה "בעל" אחד; על הרעיון שהאישה היא קניין של הגבר.

ובכל זאת, הטקס הזה שירת כנראה גם משהו חיובי בעת העתיקה. סביר להניח כי פעמים רבות בערה חמתו של הבעל החשדן והקנאי, והוא היה פורק את זעמו על האישה באלימות. סביר להניח גם שפעמים זה הוביל לרצח. ההמצאה של נתיב פעולה חוקי, מוסדר, שבו הבעל מביא את האישה לפני הכוהן, הייתה כנראה גם דרך להגן על האישה בעולם הפטריארכלי מהאלימות של בעלה.

ומה בימינו? אילו נתיבים מונעי אלימות בכוחנו ליצור כחברה היום על מנת שקנאה בוערת בתוך זוגיות לא תסלים לאלימות ולרצח? הנתונים מראים שבשנים האחרונות בישראל נרצחות בממוצע, בכל שנה, כ-25 נשים על ידי בני זוגם או קרוב משפחה אחר. יש אלפי מקרים של אלימות בתוך הזוגיות והמשפחה שמדווחים בכל שנה (וזה כנראה רק חלק קטן מהם כי רוב המקרים אינם מדווחים). כחברה, מוטלת עלינו החובה למצוא דרכים לצמצם ולחסל את התופעה האיומה הזאת. האם נדע להתמודד עם האתגר הזה בדרך טובה יותר מזו שמופיעה בפרשה?

* בהכנת הפרק נעזרתי במאמרו של אלחנן סמט פרשת נשא, מתוך הספר עיונים בפרשת השבוע, שיצא בהוצאת מעליות. המחקרים של פרופ' ליכט מופיעים במאמר של סמט.

מבוסס על פרק 232 – פרשת נשא: "אש הקנאה" מתוך ההסכת היומי "מקור להשראה"
תמונה ראשית: נוצרה באמצעות AI