יהדות גרמניה בין תקווה להתפכחות: ראיון עם פרופ' גיא מירון

אחת התקופות הטובות ביותר שידעו היהודים במערב אירופה הייתה כמה שנים בודדות לפני התקופה הכי נוראה בהיסטוריה היהודית. סביב המהפכה הצרפתית (1789) החל תהליך של אמנציפציה במערב אירופה, ולאחר מכן במזרח אירופה, והיהודים החלו להשתלב יותר ויותר בשוק העבודה ובחברה המקומית. האמנציפציה הביאה איתה תקווה גדולה להתחלה חדשה. יהודים רבים החלו ללמוד, להתערות בכלכלה המקומית ולהיעשות אזרחים. אחד משיאי ההשתלבות התרחש בגרמניה של סוף המאה ה־19 ותחילת המאה ה־20, שבהן מצאו את עצמם היהודים מעורים יותר ויותר בחברה. הם כינו את עצמם "גרמנים בני דת משה" וקיוו שבקרוב ממש יראו בהם חלק שווה בחברה הגרמנית – אחת ולתמיד. ואז הגיעו מלחמות העולם.

מה קורה ליהדות ליברלית ומעורה בחברה בין שתי מלחמות עולם? איך מסבירים לעצמם יהודי גרמניה את העתיד אל מול האנטישמיות הגוברת? עד מתי פעלו הארגונים היהודיים תחת השלטון הנאצי? לקראת סדרת הלימוד יהדות גרמניה מול פני האנטישמיות: 1938-1893 בבית אבי חי, שוחחתי עם מנחה הסדרה פרופסור גיא מירון, חבר המחלקה להיסטוריה, פילוסופיה ומדעי היהדות באוניברסיטה הפתוחה וראש המרכז לחקר יהודי גרמניה בתקופת השואה במכון הבין־לאומי לחקר השואה ביד ושם, על אגודות יהודיות, על ציונות ועל אנטישמיות.

על האמנציפציה וכישלונה למדנו בבתי הספר בעיקר בהקשר של הציונות, כלומר בהקשר של מזרח אירופה. למדנו שהייתה תקווה לאמנציפציה, שקרסה סביב פרעות "סופות בנגב" בתחום המושב, ושאובדן התקווה להשתלבות עוררה ביתר שאת את הציונות. מה קורה בזמן הזה ביהדות גרמניה? שם האמנציפציה מצליחה?

"בכל הארצות, גם ברוסיה, התגובה המרכזית לדעיכת האמנציפציה לא הייתה הציונות. אפשר לדמיין זאת כך: היהודים נוסעים על כביש ראשי לכיוון הקדמה, ופתאום הכביש מתפצל: יש יהודים שמנסים להמשיך את הנרטיב הקיים ולשפר אותו – להאמין בקדמה, גם אם בצורה מורכבת יותר; יש שהולכים לכיוון של הציונות או הלאומיות היהודית, על הווריאציות השונות שלה; ויש שהולכים לכיוונים סוציאליסטיים מהפכניים למיניהם.

“שנות ה-60 וה-70 בגרמניה הן שיא האמונה בליברליזם, ואז, בשנת 1879, כחלק מתהליך בפוליטיקה של גרמניה שנקרא ה׳מהפך השמרני׳, המושג אנטישמיות מופיע לראשונה. הליברליזם יורד מגדולתו ומהדומיננטיות שלו, והקבוצות השמרניות נכנסות למרכז הזירה הפוליטית, המפלגות האנטישמיות מופיעות והמצב, אף שאינו מביא לפגיעה מיידית במעמד היהודים, הוא ללא ספק משנה את האווירה לרעה. זה נכון בגרמניה, ובצורות אחרות זה קורה גם בהונגריה וגם בצרפת, שגם הן ארצות אמנציפציה וגם שם ניכר המשבר של הליברליזם ומופיעים איומים על השתלבות היהודים. היהודים במערב ובמרכז אירופה מאמינים בקדמה ובליברליזם, ופתאום האמונה שלהם בקדמה מתחילה להיות מאותגרת.

“היהודים בגרמניה מתחילים להבין שהם צריכים להגן על עצמם בעצמם ומקימים את האגודה המרכזית של האזרחים הגרמנים בני האמונה היהודית (Centralverein deutscher Staatsbürger jüdischen Glaubens), מתוך רצון לעשות פוליטיקה יהודית עצמאית ולייצג את האינטרסים של היהודים כיהודים, במקום להיות בשוליים של תנועות אחרות. זהו הארגון הפוליטי הראשון שמייצג את כלל יהודי גרמניה”.

מה עושה האגודה הזאת?

"מטרתה היא להיאבק באנטישמיות ולהיהפך לארגון ייצוגי של יהודי גרמניה בפעם הראשונה בהיסטוריה; לא היה ארגון ייצוגי כזה קודם. הם נאבקים באנטישמיות בעיקר בדרכים משפטיות, בדומה למשל לליגה נגד השמצה בארצות הברית היום (ADL). באגודה חברים הרבה משפטנים, ולאחר מכן, בתקופת רפובליקת ויימאר, הם נעשים פוליטיים יותר ומייצגים את הקול היהודי גם בשיח הפוליטי. זאת אינה מפלגה; אין טעם להקים מפלגה כי היהודים הם אחוז מהאוכלוסייה, ואין להם מספיק כוח אלקטורלי (לעומת המצב בפולין בין שתי מלחמות העולם, שבה היהודים הקימו מפלגה והצטרפו לקואליציה של גוש המיעוטים). ההתמודדות הזאת עם עליית האנטישמיות מתרחשת בצורה ברורה יותר בגרמניה מאשר בצרפת או בהונגריה, שבהן לא קמו ארגונים כאלה. הרי בצרפת, בסופו של דבר, מי שמובילים את המהלך של פרשת דרייפוס וההתנגדות לגזר הדין החמור שהושת עליו אלה הכוחות שאמיל זולא מייצג, כלומר כוחות ליברליים צרפתיים, ולא בהכרח יהודיים. בגרמניה אפוא בלטה יותר המגמה של התארגנות יהודית פוליטית עצמאית בעלת קול משלה, שמדברת בשם הכבוד היהודי.
"בד בבד עם ההתארגנות הפנים־גרמנית, עולה בגרמניה גם הציונות, בעקבות אירועים של אנטישמיות בגרמניה, ולא פחות מזה, בהשפעת מה שקרה ברוסיה. חלק מהפעילים הציונים בגרמניה הם למעשה מהגרים יהודים ממזרח אירופה. עם זאת, בשנותיה הראשונות, הציונות בגרמניה היא ציונות 'חלבית' מאוד. עד שנת 1910 התפיסה המרכזית של הציונות הגרמנית היא שמדובר בפתרון ליהודי מזרח אירופה. התמיכה של יהודי גרמניה בציונות נובעת מרצון שלהם לתמוך באחיהם האומללים מהמזרח, שסובלים תחת הצאר הרוסי".

ואיך רואים היהודים הגרמנים את מצבם?
"הם ממשיכים לנסות ולרצות להיות חלק מהאומה הגרמנית, אבל הם מבינים שזה לא יקרה מעצמו. קודם הם אמרו שהקדמה תעשה את העבודה בשבילם ושמצבם ישתפר באופן טבעי, ואילו בשלב זה הם מבינים שהם צריכים לדאוג לעצמם ולהיאבק מטעמם באנטישמיות, מתוך גאווה יהודית ובלי להסתתר. זה שינוי תודעתי משמעותי מאוד. במבט לאחור, אנחנו נוטים לומר על יהודי גרמניה 'איזה טיפשים הם; איזה קצרי ראות; איך הם לא הבינו לאן זה הולך?'. הם דווקא הבינו, והם ניסו לעשות את מה שיכלו והקימו ארגון שבסופו של דבר לא הצליח לחולל שינוי גדול מספיק כי גרמניה נפלה לידי הנאצים.

"ואז פורצת מלחמת העולם הראשונה. בתחילת המלחמה, היהודים הגרמנים תופסים אותה דווקא כבשורה טובה, כי השיח בגרמניה סובב סביב אחדות – הגרסה הגרמנית דאז של 'ביחד ננצח' – והיהודים אומרים לעצמם: אם זה 'ביחד ננצח', גם אנחנו חלק מה׳יחד׳. הם רואים במלחמה הזדמנות להוכיח את נאמנותם, מתוך תקווה שהאנטישמים ישתכנעו ושהציונות תיהפך למיותרת לגמרי. ובאמת, בחודשים הראשונים של מלחמת העולם הראשונה, האמונה בשלום אזרחי היא חזקה מאוד, ובהתאם לכך, הציונים במצוקה; דומה שהפרויקט איבד כל רלוונטיות. אבל מרגע שנהיה ברור שהמלחמה לא תהיה קצרה ומהירה כמתוכנן, שהיא נהיית למעין מלחמת התשה ושגרמניה נמצאת במשבר, עולים בגרמניה קולות נגד היהודים, שמאשימים אותם בחוסר התגייסות ובחוסר נאמנות. נקודת המפנה מתרחשת בשנת 1916: מפקד היהודים בצבא הגרמני סופר את כל היהודים המשרתים בקרבי, מתוך מחשבה שהם משתמטים, ואשליית ה'יחד' מתנפצת. כשזה קורה, הציונות מתחזקת והמסרים שלה, שנשמעים רלוונטיים יותר, יכולים להיקלט. מתחילה ההבנה שהציונות רלוונטית ליהודי גרמניה ולא רק ליהודי מזרח אירופה, אבל מדובר עדיין בתפיסות של מיעוט בתוך הקהילה היהודית".

ומה חושבים הרוב?
"הרוב ממשיכים להאמין בהשתלבות בחברה הגרמנית; ממשיכים להיות פטריוטים גרמנים. אחד המנהיגים של האגודה המרכזית, אויגן פוקס, כותב בשנת 1917 מאמר שנקרא 'אמונה ומולדת', שאותו הוא כותב לא רק אחרי אירוע מפקד היהודים, אלא גם אחרי שהבן שלו נהרג במלחמה. במאמר ניתן לראות כיצד הוא ממשיך לאשש את הרעיון של השתלבות יהודי גרמניה, שצריך להיאבק ולהילחם עליו".

ואז מסתיימת המלחמה.
"סוף מלחמת העולם הראשונה – קריסתה הצבאית של גרמניה. לענייננו מה שחשוב זה מהפכת השמאל, המהפכה שמפילה את השלטון הקיסרי שבעקבותיה מגיעה תקופה של כאוס בגרמניה, כשברקע מתרחשות מהפכות השמאל ברוסיה ובהונגריה. במפלגות השמאל העולמיות האלה ישנן דמויות יהודיות בולטות במיוחד: ברוסיה ישנו טרוצקי ויהודים אחרים; בהונגריה ישנו בלה קון (כהן) ויהודים אחרים; בגרמניה ישנה רוזה לוקסמבורג, קורט אייזנר ואחרים – כולם יהודים שמובילים מהפכות. אומנם הם לא מייצגים את רוב היהודים, אבל הם נתפסים על ידי חלקים מהחברה הגרמנית כהוכחה לכך שיש קונספירציה יהודית לכבוש את העולם: הנה אנחנו בסוף מלחמה, והיהודים תופסים את ההזדמנות ומתארגנים. זו נקודת ציר משמעותית מאוד באלימות האנטישמית ובהתפרצות אנטישמית דרמטית הרבה יותר.

"כשאנחנו מגיעים לתקופה שבין מלחמות העולם, עוד בתקופת רפובליקת ויימאר, עולים כוחות קיצוניים יותר משמאל ומימין, ויש מפלגות שמזוהות בצורה מוחלטת כל כך עם אנטישמיות, שהאגודה היהודית המרכזית אינה יכולה יותר שלא להתערב בפוליטיקה, והם מתחילים להביע דעה פוליטית; הם מצביעים על גוש מפלגות שאינו אנטישמי ומביעים את תמיכתם בו.  

"השאלה ההיסטורית היא מתי היהודים בגרמניה מבינים שהמפלגה הנאצית מבטאת סוג חדש של אנטישמיות, שהיא ברמה אחרת מכל מה שהם הכירו בכל תקופה אחרת. בתקופה של אחרי המלחמה היו הרבה געגועים לתקופה שלפני המלחמה, שבה גרמניה הייתה בפריחה כלכלית ותרבותית, והיהודים אומרים בחיוך מריר 'אנחנו מתגעגעים אפילו לאנטישמיות הישנה והטובה', שהייתה פחות אלימה.

"דווקא היהודים מהאגודה המרכזית מזהים מהר מאוד את הייחוד של האנטישמיות הנאצית ומבינים שזה משחק חדש לגמרי, בעוד שהיהודים הציונים בגרמניה לא שמים לב להבדל וטוענים שזו אותה האנטישמיות שהם הצביעו עליה כל הזמן. לכן הציונים לא מרגישים צורך להתערב בפוליטיקה הגרמנית; הרי מבחינתם, הפתרון הוא בכל מקרה לעלות לארץ ישראל. זוהי נקודת עיוורון של הציונות למתחולל בגרמניה. ואז מגיעה שנת 1930, שנת מפנה שבה המפלגה הנאצית נהפכת ממפלגה קטנה למפלגת ענק, ואז הציונים מתעוררים גם הם והיהודים מתחילים להתארגן ביחד, אבל אל מול הכוחות שעמדו מולם, הם כבר לא עומדים בסחף".

ואז יש לנו יהודים גרמנים תחת השלטון הנאצי. איך הם מסבירים לעצמם את המציאות?

"התקופה שאני מתעסק בה במחקר היא בעיקר עד 1939, כלומר, מה שקורה ברגעים שלפני המלחמה. מה שחשוב לדעת זה שאף על פי שגרמניה נעשית מדינה טוטליטרית ושיש פיזור של כל המפלגות הלא־נאציות, הארגונים היהודיים ממשיכים להתקיים ולפעול עד פוגרום ליל הבדולח בנובמבר 1938. כלומר, מדובר בכמעט שש שנים שבהן הארגונים האלה ממשיכים להתקיים, להתווכח ביניהם, להוציא את העיתונים שלהם, להעלות את טורי הדעה שלהם, במידה כזו או אחרת של חופש ביטוי, כלומר כל עוד מדובר בשאלות פנים-יהודיות ולא באמירות נגד הנאצים, שהן כמובן אסורות. מקובל להצביע על חוקי נירנברג, באמצע 1935, כנקודת המפנה מבחינת חופש הביטוי.

"יש פה איזה תהליך ארוך של חשבון נפש של כל הקבוצות האלה. אותי הכי מעניינת הקבוצה האמצעית, קבוצת הרוב, שהיא הקבוצה של האגודה המרכזית, כי הציונים, לפחות בחלקם, עסוקים בלומר 'אמרנו לכם', ו'אמרנו לכם' זה פחות מעניין, מה גם שהפתרון הציוני שהם מציעים לא היה באמת מציל את כל היהודים. ישנו למשל טקסט ציוני, שפורסם בשנת 1935, שטענתו היא ׳אם נתארגן היטב נצליח להעביר את כל יהדות גרמניה לארץ בתוך 35 שנים׳; זה לא באמת פתרון טוב מספיק. לעומתם, האגודה המרכזית, שהאמינה כל השנים בהשתלבות, נאלצת להתמודד עם שינוי תפיסתי הרבה יותר מעניין".
מה למשל?
"מנפרד שוורסנסקי, פעיל האגודה המרכזית, פרסם בנובמבר 1933 את הטקסט הזה:
השאלה היהודית אינה נובעת מהגלות, ושורשיה אינם בתנאי החיים הבסיסיים של היהודים מאז חורבן המקדש, כפי שגורסים הציונים. היא עמוקה עוד יותר והיא נובעת מעצם מהותה של ההיסטוריה היהודית: ההיסטוריה שלנו מתאפיינת בעליות ובירידות נצחיות (“ein ewiges auf und nieder”). אחרי זמנים של הצלחה חיצונית, שהם כמעט תמיד זמנים של "אסימילציה", באים זמנים של סבל. שניהם חיוניים, ובסופו של דבר גם פוריים. תקופות של אסימילציה מעניקות ליהדות תנופה חדשה רבת ערך, גם אם לפעמים חייבים לשלם על כך במחיר של אובדן מסוים, ואחריהן באים זמנים של "דיסימילציה", שבהם אחרי הכוחות הצנטריפוגליים [כוחות הפיזור], שבים ועולים הכוחות הצנטריפטליים [הכוחות הדוחפים אל המרכז] החיוניים.

בעידן החדש, הגלים אינם זקוקים עוד למרחבי זמן של כמה מאות שנים כדי להתהפך ולזרום מההר אל העמק. הקצב של כל הדברים מתגבר [...] מעגל החיים והחוויות, של היחיד ושל הקהילה, מסתובב סביב עצמו יותר ויותר מהר. (תרגום: גיא מירון)

שוורסנסקי מתמודד כאן עם הסוגיה של שקיעתה ואף קריסתה של האמונה בתפיסת הקדמה בכלל, ובתפיסת ההתקדמות המתמדת במעמדם של היהודים בפרט, ומציע גישה חלופית של היסטוריה שמתקדמת רצוא ושוב באופן גלי. גישה זו, למרות השנים הרבות שעברו, רלוונטית מאוד גם לימינו אנו".

לכל הפרטים על הסדרה "יהדות גרמניה מול פני האנטישמיות: 1893–1938" עם פרופ' גיא מירון לחצו כאן

תמונה ראשית: חיילים יהודים גרמנים בחגיגת חנוכה צבאית \ ויקפידיה